[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ניר רודנט
/
גשרים

אותו אחר הצהרים שמו לי את הגשר האחרון בשיני, ואימא שלי
הורידה אותי בבית, ואז שוב עזבה. הפה שלי הרגיש כבד ומכווץ
במתכת. לא הפסקתי לגעת בחוט המתכת עם הלשון, בניסיון להתרגל
להרגשה החדה והדוקרנית שלהם. אבא שלי התקשר כל חמש עשרה דקות
וחזר על אותה שאלה, "אימא שלך כבר בבית?", כשכל הזמן נאלצתי
להמשיך ולומר לו שלא. בכל פעם שהוא התקשר, הוא היה שואל, "אז
מה שלומך, יובי?", כאילו שהוא לא דיבר איתי פעמיים או שלוש
לפני כן. הוא היה במעט מנותק. הוא היה היחיד שעדין אפשרתי לו
לקרוא לי יובי מאחר והוא עזב בתחילת דצמבר - כשאימי בעטה אותו
אל מחוץ לדירה - ועל כן הוא לא ידע שאני החלטתי להיקרא רק יובל
מאותה תקופה.
"אתה מדבר קצת מוזר", הוא אמר. אז סיפרתי לו על הגשר החדש.
"אהה נכון", הוא השיב תוך שהוא נזכר. "איך ההרגשה?".
"הם כואבים", אמרתי חלושות. "אני לא יכול לאכול שום דבר. אבל
אימא אומרת שהם יפים. היא אומרת שהם מוסיפים לי איזה שהוא משהו
".
"ילד טוב", הוא אמר. "ילד טוב". קולו נשמע מרוצה מדיבורי.
אולם מיד טון דיבורו השתנה. "היא יצאה, אהה? היא נמצאת עם
מישהו אחר, נכון?".
"לא", עניתי מיד להגנתה. "היא הלכה למספרה או משהו כזה". זו
הייתה האמת, למרות שיותר מאוחר, לאחר הטיפול במספרה, היו לה
תוכניות להיפגש עם חיים או שמעון, שני הבחורים שאיתם היא יצאה
לאחרונה.

בן, חולדת המחמד של אחותי הגדולה, טיפס על הספה והחל לכרסם את
אצבעותיי. בן היה בגודל של חתלתול ושרה הביאה אותו בגלל שגם
ילדים אחרים בבית הספר שלנו גידלו חולדות כחיות מחמד. הוא
המשיך לכרסם את אצבעותיי - דרכו המיוחדת לומר לי שהוא גווע
ברעב.
נכנסתי אל תוך המטבח כשבן רץ מלפני.
אימא שלי הביאה טלפון אלחוטי שאפשר ללכת איתו לכל מקום. הכנסתי
שקית של פופקורן אל תוך המיקרוגל והבטתי אל מבעד לחלון הקטן
בזמן שהשקית הסתובבה בסחרחרה בתוך האור הצהוב והרדיואקטיבי.
ידעתי מה הדבר הבא שאבא שלי עמד לומר. הוא התקשר כך כל ארבעת
הימים האחרונים, ואמר את אותם הדברים.
"תשמע יובי", אמר. "אני לא רוצה להכניס אותך לאמצע של כל זה,
בסדר. אבל אימא שלך צריכה להבין שהסובארו היא שלי. אני הבעלים
של המכונית הזאת עוד לפני החתונה. אני יודע שהיא מחביאה אותה.
היא החנתה אותה אצל אחת החברות שלה או משהו כזה. אז בבקשה
תמסור לה שאני יודע את זה?"
"בטח", עניתי. הפופקורן החל להתפוצץ ואני חשתי את בן בזמן שהוא
הסתובב מסביב לרגלי, כשהתרגשותו גדלה בגלל שהוא זיהה את הצליל
של האוכל האהוב עליו במיוחד.
"אתה יודע איפה היא חונה, נכון?", הוא שאל.
"לא", שיקרתי.
"ילד טוב", אמר, שוב שמח מדברי. "אל תניח לעצמך להיקלע באמצע
של זה".
"אני לא", אמרתי בחוסר עניין.
"אז הכול בסדר", אמר.
"הכול בסדר", השבתי בשלווה.

                                             




פתחתי את שקית הפופקורן וניסיתי לאכול מעט, אבל זה כאב כמו
גיהינום בגלל הגשרים. הנחתי את השקית בין כפות רגלי במקום בו
בן יוכל לחפור בה ולאכול. בן היה ממש חזיר ככל שזה נגע
לפופקורן, והוא אכל כל כך מהר שהשקית כמעט ועפה לכל הכיוונים.

כשהטלפון צלצל לאחר מכן, הפעם זו הייתה שרה. שרה הסתלקה, מיד
לאחר תחילתה של השנה החדשה עם החבר שלה, ירון. הם הגיעו עד
לאילת, מרחק גדול מחיפה, ושניהם חיו באיזה בנין נטוש. שרה
במידה מסוימת השתגעה מהחיים במחיצת אימי ובמחיצתי. היא החליפה
את שמה לאפרת בלי שום סיבה הגיונית, ושנינו היינו חייבים לקרוא
לה כך או שהיא לא הייתה עונה. לאחר מכן היא החלה לדבר במבטא
אנגלי ואף החלה להשתמש במילים אנגליות כמו 'בריליאנט'. עבורה
הכול היה פשוט בריליאנט.
אימא החלה לקרוא לה נוכרית ("תגיד לנוכריה שהיא צריכה לשטוף את
הכלים"). הפעמים היחידות בהם היא הייתה משתמשת בקולה האמיתי
היו כשהיא דיברה לבן, מה שהיא נהגה לעשות הרבה, במיוחד אם אימא
הייתה בסביבה. פעם אימא אמרה לה להפסיק לדבר לחיה הזו ולהיות
עצמה. שרה הביטה לעברה ואמרה, במבטא הבריטי הכבד שלה, "אני
מצטערת, מאמי, אבל אני לא מרגישה אמיתית אתך".
ביום אחרי ראש השנה, התעוררתי ומצאתי את בן רץ מסביב למטבח,
רעב תוך שהוא גורר את הרצועה שלו מאחוריו. (שרה נהגה להסתובב
איתו עם רצועה קטנה מעור כאילו והיה כלבלב קטן).
על הקולר שלו הייתה תווית מנייר שעליה היה כתוב:
יובל,
שרה ברחה מהבית והשאירה אותי.
בבקשה שמור עלי, בבקשה!

וזה בדיוק מה שעשיתי. אחרי הכול בן לא עשה דבר לאיש. הוא רק
אכל ישן וחי. חוץ מזה הוא היה חולדה לבנה ורכה, מהסוג של הלבן
שניתן לצפות ששפן יהיה. הוא היה נדחק בין הידיים כדי לקבל
חיבה, ולא היה זז עד שהוא היה מקבל מעט. הוא נזקק לי והאמת
שאהבתי את זה.
"איפה אימא, יובי?", שרה שאלה כשעניתי לטלפון.
"יובל, לא יובי, בבקשה", אמרתי.
"אהה נכון, אז איפה אימא?", היא שוב חזרה על השאלה.
"היא במספרה או משהו כזה".
היא שאלה למה הדיבור שלי נשמע אדיוטי וסיפרתי לה על הגשרים,
"אוי, זה כואב", היא אמרה.
זה באמת כאב - התחושה בפה שלי הייתה מתוחה ונוקשה בכל מילה
שהוצאתי מפי. "לפחות לא יהיו לך יותר שיניים עקומות", שנינו
שתקנו לכמה שניות, "זה עולה הרבה כסף. מאיפה אימא השיגה סכום
כזה?".
"את עדיין גרה בבניין בית-הספר הנטוש?", שאלתי.
"לא", היא ענתה. "ברחנו משם. זה היה יותר מדי מוזר לישון בחדר
עם כל הלוחות על הקירות. אני מתכוונת, גרתי בבית ספר וכל כך
שנאתי אותו מאז ומתמיד", היא השתהתה. "אז איפה אימא השיגה כסף
לפה שלך?".
"אם את לא גרה יותר בבניין בית הספר", אמרתי, "אז איפה את?".
"אני חייבת ללכת", היא ענתה. "זה עולה לי יותר מדי כסף". ידעתי
שהיא משקרת. אימא הרי שלחה לה את אחד מאותם כרטיסי טלפון כדי
שהיא תוכל להתקשר אלינו מתי שהיא רק רוצה.
"יש לך שם מספר טלפון שאת יכולה לתת לנו?", המשכתי.
בחוץ גשם קל החל לרדת. השמים החלו להיטמא בצבע אפור. "אני
חייבת ללכת, בסדר? תגיד לאימא שאני יכולה להיעזר במעט מהכסף
הזה, מאיפה-שהוא לא הגיע", היא אמרה ורצתה כבר לנתק.
"דיברתי עם אבא עכשיו. הוא התקשר לפני מספר דקות", אמרתי.
"הו", היא המשיכה להקשיב למרות שלא רצתה. "מה יש לו לומר?".
"הוא היה מודאג בקשר למכונית שלו".

                                             




"אימא שלך מכרה את המכונית הסובארו שלי, נכון?", הוא אמר בקול
רם על סף הצעקה, דיבורו היה מרופש ונמהר, הצורה בה הוא נהג
לדבר כשהוא שיחרר את כל מעצוריו. "אני יודע שהיא מכרה אותה.
היא מכרה אותה, נכון, יובי?".
"לא, היא לא", אמרתי.
"אבל היא עומדת למכור אותה. היא הולכת למכור אותה, נכון?", הוא
שוב אמר.
"שרה נמצאת בשיחה ממתינה", אמרתי.
"רק תגיד לי שהיא לא הולכת למכור את הסובארו שלי", אמר.
אמרתי לו זאת. "שרה נמצאת בשיחה ממתינה. היא רוצה לדעת עם שאלת
עליה".
"אז היא לא הולכת למכור אותה?", הוא מלמל בקול רם.
"לא", אמרתי.
"אחותך לא מתבכיינת לך שוב, אני מקווה? היא לא מוכרת לך איזה
סיפור שהיא בבית חולים או משהו כזה?", היא עשתה זאת מספר פעמים
בעבר. צלצלה ואמרה לאימי שהיא הייתה מעורבת בתאונה ושהיא בבית
החולים וצריכה כסף לטיפולים, לאחר מכן היא הייתה מנתקת מבלי
להשאיר מספר טלפון או את שמו של בית החולים, כך שאימי הייתה
נשארת ערה כל הלילה מכרסמת את ציפורניה עד סף דם ומתקשרת לכל
בתי החולים.
"לא", אמרתי. "היא לא מתבכיינת. היא אמרה שהיא רוצה לדבר איתך.
היא יכולה להתקשר אליך גוביינא?".
"אתה יודע מה אני חושב על העניין הזה, יובי. היא בחרה לחיות
בחוץ ברשות עצמה. היא יכולה לשלם על הטלפונים שלה לבדה. אני
צריך ללכת עכשיו. אבל תמסור לאימא שלך שאנחנו צריכים לדבר",
הוא אמר וסגר.

                                             




"מה הוא אמר?", שרה שאלה.
"הוא ביקש שאשאל לשלומך", אמרתי.
"ומה עוד?".
"הוא די מודאג בקשר למכונית שלו. הוא חושב שאימא עומדת למכור
אותה". ברגע שהמשפט יצא מפי ידעתי שאסור היה לי לומר אותו.
"היא תעשה לו את זה? היא תמכור את המכונית שלו?", היא צחקה.
"לא", אמרתי. "לא , היא לא".
"שטויות. המכונית הזאת שווה הרבה מאוד כסף", היא השתתקה לכמה
רגעים. "ככה היא הולכת לשלם על הפה שלך, נכון?".
"לא", אמרתי. "תשכחי מזה. אבא אומר שהוא רוצה לדבר איתך. הוא
אומר שאת יכולה להתקשר גוביינא למשרד שלו. בסדר?".
"למה שלא תעבוד עליו קצת, תגיד לו שאימא כבר מכרה את האוטו
שלו. זה יוציא אותו מדעתו".
"תשתקי כבר. אבא אומר שאת יכולה להתקשר אליו גוביינא", אמרתי
בכעס.
"אולי", אמרה. "תגיד לאימא שאני רוצה קצת מהמכונית הזאת".
"הוא באמת רוצה לדבר איתך", אמרתי.
"אולי", אמרה שוב. "מה שלומו של בן?".
"בן בסדר".
"אתה מטפל בו כמו שצריך? הוא מקבל מספיק אוכל ומים?".
"כן", אמרתי. "אני מטפל בו בסדר גמור".
"תודה...נדבר יותר מאוחר, יובלי", היא אמרה וסגרה.

                                             




בחוץ היה חשוך וירד גשם חזק. בן היה ליד כף רגלי, מכרסם בקול
רם את הפופקורן. בראשי עברו הרהורים על המכונית שהייתה נעולה
בבטחה בחניון ביתה של דליה חברה של אימא במרחק של שלושה
רחובות. אימא ואני כבר דיברנו על התוכנית שלה למכור את המכונית
ועל כך שכבר היה לה כתריסר הצעות. היא המשיכה להחזיק במכונית
וחיכתה להצעה הכי גבוהה. למרות שניסיתי כל העת להניע אותה
מלמכור את המכונית בגלל חשיבותה לאבי.
"איך אתה חושב שאנחנו עומדים לשלם על הפה שלך, יובל? הסובארו
הזו הולכת לשלם על הכול - זה איך", היא חזרה ואמרה.
"אני לא רוצה שהיא שתשלם על הפה שלי", אמרתי. שנינו נסענו
במכונית אותו זמן, בדרכנו לרופא השיניים לייעוץ הראשוני,
ויכולתי להריח את הריח המתקתק, של העור המעובד של פנים
המכונית, שאותו, שנים לפני כן, אבי ריפד מחדש. יותר מאוחר,
כשאבי החל לשאול כל העת על המכונית, אימי הביאה מכונית רנו יד
חמישית והחביאה את הסובארו אצל דליה. אבי שיפץ מחדש את המכונית
פעם אחת או יותר ובדרך כלל היה מבלה את כל סופי השבוע כשהוא
עובד על ניקיונה. הוא אפילו נתן לה שם - הוא קרא לה ויקטוריה,
על שמה של מלכת אנגליה, כך הוא אמר - ותמיד דיבר עליה בלשון
נקבה, היא כך והיא עשתה כך, עד שאימי הייתה מתעצבנת ושניהם היו
משתתקים. המכונית פשוט הייתה כיצור חי עבורו, והוא תמיד דיבר
עליה בטון אוהב ומרוצה.
אימי התפארה בבגדיה הטובים ביותר אותו יום, ואני הייתי לבוש
בבגדים חדשים שהיא קנתה עבורי, בגלל שהיא לא רצתה שהם יחשבו
שאנחנו לא מסוגלים להרשות לעצמנו את הגשרים. כשהיא המשיכה לדבר
קולה נעשה גבוה ועצבני.
"אני לא יכולה לשלם על הפה שלך", אמרה. "אני בסך הכול מזכירה.
אבא שלך לא יכול לשלם על הפה שלך - כל שקל שהוא נוגע בו הופך
לאלכוהול. אתה לא רוצה שהפה שלך יהיה מושלם?". הנחתי את ידי על
פי ומיששתי את השיניים הקדמיות, את עקמומיותם, תלמים של עצמות
קטנות, הכיעור, פה מכוער שחייתי איתו שלוש עשרה שנה, ולא ידעתי
מה לומר.
"מגיע לך שיניים ישרות. לילדים אחרים יש שיניים ישרות, ואני
רוצה שלבני גם כן יהיו שיניים ישרות".
מאז היום בו היא זרקה את אבי אל מחוץ לבית, היא נעשתה קולנית
לגבי מה שמגיע לנו בחיים. "אל תדאג בקשר אליו", אמרה. "הוא
משקיע יותר זמן, כסף, ודאגה במכונית שלו ממה שהוא אי פעם השקיע
בנו". היא טפחה על ההגה עם שתי ידיה ואמרה, "מגיע לנו להראות
לפחות טוב כמו המכונית המטופשת הזאת".
עצרנו ברמזור והיא הביטה על עצמה במראה הקדמית, מסדרת את שערה
ומתחקה אחר הקמטים מסביב לשפתה, "בשם אלוהים, הפכתי לאישה
זקנה", משפט אותו אמרה לעיתים תכופות לאחרונה. "לפחות לך מגיע
להראות טוב. זה כבר יותר מדי מאוחר בשביל אמך הזקנה".
"הוא יכול להשתפר", אמרתי.
"להשתפר?", היא צחקה. "אבא שלך הוא אדם חולה, יובל. הוא היה
חולה כבר שנים. הוא לעולם לא ישתפר".
"ייתכן וכן", אמרתי.
"הוא איש הבקבוק, יובל", אמרה. "הוא לא איש משפחה". היא החלה
לקרוא לאבי "איש הבקבוק" בקבוצה שהיא הייתה משתתפת בה בכל יום
רביעי. "אנחנו צריכים להתחיל לחשוב על עצמנו, יובל. אתה ואני".
היא עדיין התאוננה על פניה והביטה לתוכם. "אני רק מצטערת שלא
זרקתי אותו לפני שהפכתי למקומטת בכל פרצופי". היא פתחה את
החלון וניסתה לזרוק החוצה חוטים של שיער אפור שהיא משכה מראשה.
היא הייתה בת ארבעים ושלוש ושנאה את העובדה שנראנו עלובים.
השיער המשיך לנשוב פנימה אל תוך המכונית. ולבסוף, היא הניחה לו
ליפול על חיקה. "זו שאלה של כסף, אתה יודע. אם היינו יכולים
להרשות זאת לעצמנו, היינו עושים גם לי איזו מתיחת פנים קטנה".
היא השתהתה למספר שניות ואז אמרה, "על תביט עלי כך, מר.
ביקורת". כרגיל פניי אמרו לה את שרציתי לומר. "אנחנו לא אנשים
רעים בכך שאנו רוצים דברים יפים לעצמנו, נכון?". כשלא עניתי,
היא לחצה על הנקודה, "נכון?".
"לא", אמרתי לבסוף. "אני מניח שלא".
היא אחזה בלסת שלי בעדינות וניערה אותה. "אנחנו הולכים לסדר
אותך, ילדון". הרמזור התחלף לירוק והאנשים מאחורינו החלו
לצפור.



הטלפון צלצל ובפעם החמישית אותו לילה זה היה אבי.
"אלוהים, יובי. אני בדיוק ניתקתי את השיחה עם אחותך. והיא אמרה
לי מה אתה ואמך זוממים. היא אמרה לי שאתם הופכים את המכונית
שלי לגשרים".
לא אמרתי דבר. יכולתי לשמוע את הנשימות של עצמי מתגברות מבעד
לשפופרת. הקו צפצף, "אני חייב לענות על זה".
"אל תעז להשאיר אותי תלוי בעניין הזה ", הוא אמר. אך זה בדיוק
מה שעשיתי בלית ברירה.



"לעזאזל איתך, שרה", אמרתי.
"מישהו רודף אחרי, יובלי". ידעתי על פי קולה שהיא בכתה.
"מה?", אמרתי בחוסר הבנה, "למה היית צריכה לומר לאבא?".
"מישהו רודף אחרי", היא שוב אמרה. "הם רוצים לפגוע בי בגלל
שאני חייבת להם כסף".
"אל תבכי לי, שרה". לא אהבתי את הטון של קולה. הוא נשמע חלוש
ומפוחד.
"למה אמרת לאבא?".
קולה נעשה קצת מאושר אותה שניה. "אני בטוחה, שהוא עצבני
מאוד".
"כן", אמרתי.
"המנוול הזה לא הסכים שאני אתקשר גוביינא. הוא אילץ אותי לשלם
על השיחה". אמרה והשתהתה, "תגיד לאימא שמישהו רודף אחרי. תגיד
לה שמישהו רוצה לפגוע בי. ביי", אמרה וניתקה.



"זו מכונית משובחת, יובי", אבי אמר.
"שרה אומרת שמישהו רוצה לפגוע בה", השבתי.
"אתה יודע כמה עבודה השקעתי במכונית הזאת?", הוא אמר בצעקה.
"יש לי שיניים מכוערות", אמרתי.
"אבל הסובארו היא המכונית שלי. שלי!", הוא צווח.
משכתי את השפופרת רחוק מאוזני והחזקתי אותה אל מול פרצופי,
במקום ממנו הוא נשמע קטן ומרוחק. "שלי! שלי!", הוא הפך למעין
דמות קריקטורה עצבנית שלכודה בתוך הטלפון. הנחתי אותו על
השולחן והתרחקתי מהמקום בדרכי אל השירותים. יכולתי לשמוע עדיין
את קולו תוהה, "יובי? יובי? איפה אתה, יובי?", הוא היה פתטי.
בשירותים חייכתי בהשתקפות של המראה וראיתי שהחניכיים שלי היו
חרושות במעט דם. התל האדום של פצעון החל לצמוח במרכז מצחי.
הרגשתי אותו מתחת לעורי: חבוי וכואב. בן עקב אחרי לשירותים
וטיפס על הגיגית, ממנה הוא אהב לשתות מים שנזלו מברז דולף.
יכולתי לשמוע את הקולות הרטובים שלו לוגמים ברעש מתוכו. "מה
אנחנו הולכים לעשות, בן? מה לעזאזל אנחנו הולכים לעשות?",
אמרתי לעברו.
כשחזרתי לספה בסלון בטלוויזיה הייתה תוכנית על מופעי דולפינים.
עדיין יכולתי לשמוע את קולו של אבי שבקע מבעד לשפופרת על
השולחן. התוכנית נקראה 'החברים שלנו מהים' ומדען עם שפם אמר
-"אני לחלוטין משוכנע שדולפינים יכולים להבין אותנו, כל מילה
שאנחנו אומרים. יש להם כישרון מדהים לפענח מבנים קוליים". לאחר
מכן הוא פנה מהמצלמה והביט על דולפין בברכה שהייתה לידו. ראשו
של הדולפין עלה מעל פני המים. עיניו היו אליפטיות, בצבע שחור
ומלאות רגישות, כמו אבנים מבריקות. "אתה יכול להבין אותי,
נכון?", אמר המדען, והדולפין השמיע צלילים ונקישות כתגובה.



המשרד של מיישר השיניים היה צבוע בגוונים של ירוק כחול, נקי
וארקטי, כשבאוויר היה ריח צורם של משחת שיניים, וכימיקלים
סבוניים. בחדר ההמתנה, ילדים עם כיסוי ראש ופיות כסופים ישבו
ליד אמם. הם לא נראו מאושרים, אך עם זאת הם נראו שונים. הם
נראו המומים ואולי מעט מפוחדים. על דלפק הקבלה, ישבו שני דפוסי
גבס של שיניים מתוקנות, מודל מפלסטיק של לסת של בן אדם, ופעמון
מבריק לזימון הפקידה. אחת מהילדות פנתה לאימה בקול רועש לפתע
ואמרה, "הוא הולך להשתמש בדבר הזה עלי שוב?". אותה ילדה לבשה
חולצה ירוקה עם המילה הפנינג במרכזה, לאורך החזה. "השיניים שלך
נעשות כל כך יפות", ענתה האם לעברה.
שמו של מיישר השיניים היה דוקטור גרוס. העוזרת שלו הייתה אישה
פולניה, טשה, שדיברה במבטא אירופאי והיה לה שיער זהוב וחיוך
נחמד ומיושר.
זה היה הביקור הראשון שלנו, אז אמי התעקשה לחזור איתי. "אנחנו
רוצים את התוכנית תשלומים של שנתיים", היא חזרה ואמרה לטשה.
היא הייתה מאוד מתוחה, קולה רעד מעט בדיבורה, כשידיה נעות
בחוסר מנוחה לצד גופה.  
"את צריכה לדבר עם הפקידה", טשה ענתה. היא סימנה לי לשבת על
אחד מהכיסאות הארוכים ומשכה מגש של כלי מתכת מול פני. הכלים
היו מבריקים ונראו בחוסר היגיון חדים ומחודדים. מוזיקה מרגיעה
בקעה מרמקולים מוסתרים. שמעתי זעקה של ילדה שהגיעה מקצה
המסדרון.
"תירגע", אמרה טשה. היא טפחה על כתפי. "אנחנו לא הולכים לעשות
היום שום דבר כואב".
"יש גשרים בפולין?", שאלתי.
היא צחקה. "לא. בפולין האנשים עניים". לעיניה היה צבע זהה
לקירות חדר ההמתנה.
דמיינתי איך טשה הגיעה לארץ עניה, עם שקי תפוחי אדמה מעל כתפה,
אבק בשערה הזהוב, ולכלוך של בוץ תחת עיניה. ואז, פשוטו כמשמעו,
היא התנקתה, השיגה עבודה, והגיחה אל תוך הזוהר של העולם החדש.
הכיסא זמזם והתרומם קרוב לאור עגול שטשה מירכזה מעליי. היא
הדליקה את האור, לבשה זוג של כפפות לייטקס, ונגעה בפי. לכפפות
היה ריח של מנטה ומשחת שיניים, ובראשי החלו לרוץ מחשבות
מטורפות עליה. ראיתי בדמיוני אותי ואת טשה בטנדר כחול כהה עם
ילדים וציוד של קמפינג מאחור. עם ידיים חשופות, היא נגעה
בפרצופי - פי היה חזק וסימטרי - בזמן שנהגתי במעלה הר קירח
ומושלג. גוון פניהם של הילדים היה סגסוגת שלה. "יובי", אמרה
בחיוך לעברי. קרבתי אותה אלי. "הולכת להיות לנו חופשה מדהימה
השנה. הילדים הולכים לאהוב אותה", אמרתי בתגובה.  
הרופא נכנס אל החדר וטשה נעלמה מאחורי כתף גבוהה. "איך אתה
מסתדר שם, יובלי?", הוא שאל, היה לו צחוק שיש לאנשים שמנים,
למרות היותו רזה עם תספורת מסודרת ודמותו נראתה כמו של
פוליטיקאי.
"קרא לי יובל, בבקשה", אמרתי.
"יש לו פה קשה, גברת כץ", הוא אמר לאימי. הוא הזיז את הלסת שלי
מצד לצד, ואז מעלה ולמטה, כשעצמותיי משמיעות קול ניפוץ בכל
תזוזה.
"יש לך פה קשה, יובל", אמר. "איזה לסת... איזה מבנה". נראה היה
כי טשה מסכימה עם הבחנתו. היא למדה אותי בעיניים יודעות
ומפוקסות.
"הילדים הקניטו אותו במשך שנים", אימי אמרה.
ראיתי את אימי מביטה מעבר לכתפה של טשה. היא חייכה ונראתה
מאושרת מאוד, מאושרת כמעט כמו ביום בו היא בעטה את אבי לרחוב.
"אנחנו רצינו לעשות את זה כבר הרבה זמן", אמרה. "אנחנו רוצים
לעשות את זה על פי פריסת התשלומים של השנתיים".
"הוא אחד קשה", הדוקטור שוב אמר. פי הרגיש קטן ורך בידיו. פניו
היו כל כך קרובות לשלי שיכולתי להריח מבעד למי הקולון ונשימת
המנטה שלו גם ריח מלוח, ולחלוחי. "אבל לא משהו שלא נוכל
לתקן".
"זו הקלה", אימי אמרה. הרופא עבד על הלסת שלי בצורה מעט
מצחיקה, מן הצד, עד שהרגשתי את עצמותיי ננעלות.
"אני חושש, יובל", אמר, "שאנחנו נצטרך לסדר את הלסת שלך".
"מה זה אומר?", אימי שאלה.
"זה אומר שאנחנו נצטרך לשבור אותה", ענה.



אבי עדיין היה מצדו השני של הטלפון. "בבקשה, יובי... בבקשה. רק
תרים את השפופרת ודבר איתי". בסופו של דבר הרמתי אותה, אך לא
אמרתי דבר. "אתה שם, יובי? אני רק רוצה לדבר איתך", קולו נשמע
מותש. בתוכנית הטלוויזיה, דולפיני מופעים הועברו. איש אחד עטף
את הדולפינים ברצועה עבה ושחורה וסחב אותם אל תוך מתקן של
אוויר מיוחד בחלק האחורי של משאית, לאחר מכן הוא נסע איתם אל
הכביש המהיר. לא יכולתי שלא לדמיין תאונה נוראה. ראיתי את
המשאית בוערת ואת גופם החלקלק והכסוף של הדולפינים מרפרף על
פני האספלט השחור, כשמכוניות מנסות לסטות הצידה מפניהם.
"אבא", אמרתי.
"יובי, זה אתה", אמר.
"אתה יכול לקרוא לי יובל במקום יובי? אני כבר בן שלוש עשרה.
אני רוצה שיקראו לי יובל עכשיו".
"ודאי", אמר. "אני יכול לעשות זאת. תראה, יובל, אני מצטער על
מה שקרה. אני לא רציתי שתתקע במרכז". הוא נשמע מעט עצוב,
ואהבתי את ההרגשה שחשתי בזמן שהוא קרא לי יובל, כאילו ואיזה
משקל, איזו ממשיות התווספה אלי.
"אני יודע", אמרתי.
"תראה, אולי אנחנו יכולים לעשות עסקה. אתה מוכן לעשות איתי
עסקה, יובל?".
"אני לא יודע", אמרתי בחשש.
"אם תגיד לי איפה אמך החנתה את המכונית שלי, אני אשלם על
הגשרים שלך", הוא זרק את ההצעה.
חשבתי למספר שניות, " אין לך כזה סכום של כסף", זרקתי לעברו.
הוא השתתק, ויכולתי לשמוע את הזמזום המגורגר של הקו בנינו,
מצטער על כך שאמרתי משהו על כספו. לידי על הספה, בן הצטופף
מסביב לציפורניו הורודות, ספוג במשימה הקטנטנה של ניקויים.
"אתה שומע מה אתה אומר לי? זה אני. זה אבא שלך, אבא שלך מדבר.
אתה הבן שלי, יובל. אתה שנהגת לקרוא לי פעם אבא. גרנו ביחד
באותו הבית כמעט שלוש עשרה שנה". הוא לא צעק. שמעתי אותו מדבר
כך גם עם אימי. זו הייתה מעין תחינה רבת עוצמה. הוא נשמע חלש,
תלוי בכל מידה של נדיבות שהגלה כלפיו.
"דליה רבינוביץ'", אמרתי.
"מה?", הוא שאל בחוסר הבנה.
"המכונית חונה בחניה של דליה רבינוביץ".
"תודה, יובי. תודה רבה. אנחנו הולכים לדאוג לפה שלך, אל
תדאג".
לאחר מכן הוא ניתק והסתובבתי אל בן, שבהה במקרן הטלוויזיה,
הזוהר של הצבעים יכל פשוט להפנטו. "הרסתי הכול, בן. פשוט הרסתי
את הכול". הדולפינים התעופפו מבעד לחישוקים ועשו סלטות באוויר.
מיהרתי אל עבר המקרר ומשכתי את מספרי הטלפון של חיים ושמעון,
הבחורים שאיתם אימי לסירוגין יצאה. צלצלתי לביתו של שמעון אך
ענתה לי רק מזכירה אלקטרונית. אצל חיים ילדה קטנה ענתה. לא
פגשתי את חיים או שמעון עדין ולא ידעתי מי הייתה אותה ילדה.
"האם אימא שלי נמצאת עם אביך הלילה?", יכולתי לבקש את חיים,
אבל לא באמת רציתי לדבר איתו.
"אני לא יודעת מי זאת אימא שלך?", הילדה הקטנה ענתה.
"מרים כץ", השבתי.
"אני לא יודעת מה השם של הגברת שנמצאת איתו. אבל היא יפה".
"יש לה שיער עד הכתפיים בצבע שחור?", שאלתי.
"זאת לא היא", הילדה הקטנה אמרה. "לאישה הזאת יש שיער קצר
ובצבע אדום".
נזכרתי שאימי הלכה לספר אחר הצהרים. לבטח היא קצרה את שערה
וצבעה אותו בצבע חדש. "זאת היא", אמרתי. "היא שם?".
הילדה העבירה את השפופרת. "הלו".
"אמרתי לאבא איפה הסובארו", השבתי מיד.
"מי זה?", האישה שאלה.
"יובל", עניתי. "זה יובל". קול פתיחת הדלת נשמעה מאחורי ומבעד
לדלת הכניסה אימי פסעה. היא הייתה עם גבר, קרוב לוודאי שמעון.
"אני מצטער", אמרתי לאישה מהצד השני של הטלפון, וניתקתי את
השיחה.



הגשם ירד כעת בצורה הרבה יותר חזקה. הוא כיסה את כל המדרכות,
והבתים בשכונה שלנו היו שקטים, מכונסים בתוך הלהט של חלונם.
בדרך מביתנו לדליה, אימא הייתה עצבנית, ונרגשת. כל העת היא
החליקה עם נעליה המחודדות והקטנות ושמעון אחז בה בידה. "למה
היית חייב להרוס את התוכנית, יובל?".
"אני לא רוצה לדבר על זה לידו", אמרתי.
היא נפלה ושמעון הרים אותה מהרצפה. "אני לא חושבת שאתה מתנהג
בצורה אסירת תודה".
כשהגענו לדליה, אימי חייכה. "הא! ניצחנו אותו. הגענו לפה
ראשונים". דליה הייתה אישה רזה עם שיער שחור ומתולתל ועצמות
לחי ארוכות. "משה בדרך לפה", אימי אמרה.
דליה הדליקה את האורות בחניה וצלליות גופינו המתוחים גלשו על
פני הרצפה. זה באיזה שהוא מובן היה פלא, שהמכונית עדין הייתה
שם, ללא פגע, בעמדת המוצא. "זו מכונית יפה", שמעון אמר. היה לו
מראה של קריין חדשות. קרוב לוודאי היו לו מספר חשבונות בבנקים
שונים הפרוסים בכל המדינה. התספורת החדשה של אימי הייתה מוזרה,
גזורה קצר וקרוב לראשה, בצורה שפניה נראו ארוכים יותר, מכוסים
באיפור. היא בזבזה לא מעט כסף על קנית בגדים, תכשיטים, תספורות
על בסיס הכסף שהסובארו הייתה אמורה להכניס.
כל פעם שהבטתי עליה אותו לילה, הייתי בהלם מהשינוי של חזותה,
והשפלתי מיד את מבטי.
אימי החליקה אל תוך מושב הנהג והתניעה את המכונית. "אני לא
רוצה להיות פה כשהוא יגיע", דליה אמרה. רועדת באור הצהוב של
המנורה.
"כנסי פנימה", אמרה לה אימי. "כולנו נלך לשתות משהו".
בדרך כלל היא לא נהגה לנסוע בכזה מן מזג אויר, אבל היא הייתה
נחושה להוציא את המכונית מהשכונה, מחוץ להישג ידו של אבי.
"תורידי אותי בבית, בבקשה", אמרתי. "אני לא רוצה ללכת לשתות".
"משבית מסיבות". קולה של אימי נשמע מרושע. היא האטה ועצרה
בחזית הבניין.
"שרה התקשרה", אמרתי. "היא אמרה שמישהו שהיא חייבת לו כסף הולך
לפגוע בה".
"היא סתם מתבכיינת", אימי השיבה. טון דיבורה השתנה. היא ניסתה
להיות נחמדה. "ליובל שמו היום את הגשרים בשיניים. תראה לשמעון
ודליה את הגשרים שלך. תן לנו חיוך". שמעון ודליה התבוננו
לעברי. לא רציתי להראות לזרים הללו את השיניים שלי. אבל בכל
זאת חייכתי לעברם.
"מאוד יפה", דליה אמרה בקול מזויף, והשפילה את מבטה.



ביום העצמאות, שלושה ימים לאחר שתיקנו לי את הלסת, אבא הופיע
על מפתן הדלת. אימי הייתה בעבודה. וחבשתי משהו ענקי על פי עם
מקום דק לקש. אכלתי בעיקר מוצרי חלב קטנים ודקים למרות שזה די
כאב. לא יכולתי לדבר. לכן הסתובבתי עם בלוק כתיבה ועט וניסיתי
לתקשר בעזרתם. העולם נראה היה רעשני במיוחד באותו זמן, מלא
ברעשים ומילים, כאילו והפכתי למוקד שקט שאליו התכנסו כל
הצלילים ושאגו. אמרתי לעצמי שזה יגרום לשינוי, שזה ישנה משהו.
הרי יהיה לי פה מתוקן ומיושר אחרי כל זה.
"בשם אלוהים, ילדון", אבי אמר. "מה קרה לך?". כתבתי את ההסבר
והראתי לו את הבלוק. "הא, גשרים. יופי לך. יופי לך". הוא היה
מוכה הלם ועצבות, ועדין לא נראה היה שהוא מודאג בקשר לכסף או
מכוניתו. רשיונו נשלל לפני מספר חודשים בגלל יכולות הנהיגה
העלובים שלו, ולמעשה הוא לא דרש את המכונית שלו בחזרה עד שהוא
הבין כי אימי עזבה אותו לתמיד.
לקחנו מונית לבית קפה במרכז העיר. המלצרית הייתה זהירה, אנשים
ריחמו עלי כאילו והייתי שברירי, ועל כן היא הציבה את המילקשיק
היישר ממולי.  
"אני מנסה להשתנות. תגיד את זה לאמך, בסדר? אני מרגיש שחוזרת
אלי השליטה. תסתכל עלי, יובי. אני נראה טוב, נכון?". הוא לבש
בגדים חדשים והרבה מדי מי קולון שהריח המחוספס שלהם ריחף
באוויר. אבל פניו היו נפוחות וידיו רעדו בכל פעם שהוא הרים את
הכוס. "היא רואה גברים אחרים, נכון?".
כתבתי 'אני מצטער' על הבלוק והראתי לו אותו.
"אז היא רואה גברים אחרים?".
הראתי לו שוב את הבלוק עם אותו המשפט.
"תגיד לה שאני הולך לקבוצת תמיכה, בסדר? ושאני יושב שם ואומר,
'שמי הוא משה לוי ואני אלכוהוליסט.' אתה תזכור לומר לה את
זה?".
כתבתי 'ודאי אבא' והראתי לו את זה.
"ילד טוב", אמר. ואז צחק. "איך אתה הולך להגיד לה משהו בכלל?
תראה אותך. אתה לא יכול לומר שתי מילים". ואז פשוט משום מקום
הוא לפתע אמר, "אני אוהב אותך, ילדון", מותיר אותי בוהה על
הבלוק והעט מבלי לדעת מה לעשות.
כשהוא הושיט את ידו לגעת בלחי שלי, חסמתי את ידו עם שלי וכתבתי
'רק לא בפרצוף שלי, אבא. זה כואב'.
"הו אלוהים, ילדון", אמר, תוך שהוא לוקח את כתפי ומוחץ אותם כל
כך חזק עד שיכולתי להרגיש את ידיו הרועדות תחתי. "אנחנו נהיה
בסדר, נכון?", אמר ושתק.



עמדתי מול ביתי צופה באימי, בדליה ובשמעון כשהם נעלמים מסביב
לפינה בסובארו, והודתי לאלוהים שלא הייתי צריך לשבת איתם בזמן
שהם שתו את המשקאות שלהם תוך שהם מבקשים ממני לחייך. כשפסעתי
אל תוך הדירה, הטלפון צלצל. ידעתי שזה לא יכול היה להיות אבי,
לא ייתכן שכל כך מהר. הוא כרגע קרוב לוודאי נסע מסביב לעיר
במונית.
בן נכנס על חדר הכביסה ומהמטבח יכולתי לשמוע אותו מתחפר בתוך
הקופסאות שהיו על הרצפה.
בן היה נעלם בחדר הכביסה לפעמים למשך כל הלילה, מבלי להתגלות
עד היום שלמחרת. הוא אהב את הסודיות של המקום, ואת החושך בתוך
איזו קופסא.
בטלפון זו הייתה שרה. "תראה", אמרה מיד, "לאנשים הללו שרוצים
לפגוע בי יש סכינים, יובל. ייתכן והם לא יהרגו אותי, אבל הם
מתכוונים לחתוך אותי בכל גופי".
הרגשתי איך כל פני מתחממות. שנאתי אותה על כך שהיא עשתה לי את
זה כל הזמן. "אל תבלבלי לי את המוח עם השטויות האלה, שרה.
כולנו יודעים מה את זוממת", אמרתי בעצבנות כנגדה.
"בשם אלוהים, יובל", השיבה. קולה נעשה מגנני ופגיע. "מה הבעיה
שלך?".
ניתקתי את הטלפון ושמתי את המעיל שוב על גופי. תיארתי לעצמי
שאבי אמור להיות כבר אצל דליה עכשיו. לא רציתי לדבר איתו, ולא
רציתי שהוא יראה אותי, אבל רציתי לראותו.
הטלפון החל שוב לצלצל. אולם סגרתי את הדלת ונעלתי אותה. בחוץ,
גשם נראה יורד מבעד לפנסי הרחוב. העצים נטו על צדם, רטובים בכל
גופם. הנחתי את ידי על פי מכיוון והוא כאב אחרי השיחה
האחרונה.
אצל דליה, עמדתי מאחורי כמה שיחים מעברו השני של הרחוב
וחיכיתי. המונית של אבי נעצרה לאחר כמספר דקות, והוא פסע החוצה
מתוכה ורץ אל עבר החניה. מעיל ענקי בצבע כתום כיסה את כולו,
צבעיו הבהירים נשרפים בתוך האוויר האפור. הוא נע בכבדות, והיה
ברור לי שהוא שוב שיכור. "הו אלוהים", הוא אמר אל עבר הרצפה.
ודפק על דלת הכניסה של הדירה.
נשארתי מאחורי השיחים. וכל שחשבתי עליו היה טשה, העוזרת
הבלונדינית של דוקטור גרוס, ועל איך שנעלם ביחד יום אחד, נחייה
בבניין נטוש ועל שפת הים. בדיוק כמו שאחותי נעלמה יחד עם ירון.
או שאולי נחייה בבית, כמו שאנשים אמורים לחיות. בית על גבעה
ירוקה ומטופשת באיזה-שהוא מקום. אחרי קצת זמן אני אלמד את
שפתה, השפה היחידה בה אני אדבר במחיצתה.



צעקתי הרבה, הייתי בהכרה מלאה כששמעתי את העצמות בפרצופי
נסדקות, כשהם שברו את הלסת שלי. צעקתי למרות שלא הרגשתי דבר.
צעקתי על הנקישות המרוחקות של עצמותיי. דוקטור גרוס התעוות מן
המאמץ, הלסת שלי לא נשברה בקלות. "אנחנו הולכים לסדר לך שיניים
יפות", אמר.
פני ריחפו החוצה אל תוך החדר, מתרוממות עד התקרה כשמתחת כל
הסמים שנדחפו אל גופי. טשה עמדה מאחורי הרופא, עיניה הכחולות
היו זוהרות וזכות, יפות, כל כך יפות שידעתי שלעולם היא לא תהיה
שלי. אך עם זאת, המשכתי לדמיין את זה, את הגבעה הירוקה, הבית
בו שנינו ישבנו ליד השולחן בחדר עם אור זהוב, מדברים האחד עם
השני בשפתה. דיברתי את שפתה בשלמות, זרם של מילים זרות ועדינות
שיצאו ממני בזמן שדיברתי לעברה, דברים חינניים ואמיתיים, שלא
יכולתי לדמיין אותם יוצאים מפי האמיתי - בכל שפה אחרת שהייתה
מובנת למאגרי תודעתי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
Talk is cheap
because supply
exceeds
demand.


McCoy


תרומה לבמה




בבמה מאז 12/4/02 14:31
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ניר רודנט

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה