בית קפה, מרכז העיר, עשר בלילה. קבוצות קבוצות של אנשים
מתגודדים להם מסביב לשולחנות, כמו פולחן דתי, תפילה משותפת לאל
השאול שיקבל את תחנוניהם, ואולי הפעם לא ידרוש קורבן אדם
כתמיד. מלצרית עוברת, לא הם לא צריכים עוד מים, יש להם כבר
שתיה, אבל אולי אפשר את תפריט היינות? ורק אני יושב לבד,
בשולחן יחיד, לא אני לא מחכה למישהי, כן אני אשמח להזמין, על
מה אתם ממליצים? טוב, הפוך ואולי גם פרוסת עוגה, שוקולד? קרם?
שיהיה קרם, הפוך ועוגת שוקולד קרם. מעניין, עינים בוחנות את
הקהל הרב, למה זוג צעיר בפגישה רומנטית יעדיף מכל המקומות
שבעולם דוקא מקום בלי שום פרטיות?  צריבתו של ההפוך שנשפך לפתע
על ידי ורגלי הזכירה לי ארוע ישן.

אחת בבקר, לבד בבית, לא מפחד, אבל למה כל כך קר לעזאזל, ובכל
זאת כבר מאוחר, ואני לא ממש מצליח להירדם, לא דואג אבל... תמיד
נחמד שיש עוד אנשים מסביב. שוקו חם: שתי כפיות אבקת קקאו,
לשפוך רבע כוס מים רותחים ולהוסיף חלב קר או חם. שתי כפיות כבר
בפנים, המים הגיעו לנקודת רתיחה למזוג...

"אני כל כך מתנצלת! אתה בסדר? אני...", הגוף מתחמם ומתקרר בקצב
מסחרר, אולי כמו לסובב את ברז המקלחת מקר לרותח בסיבוב אחד,
אולי יותר דומה לשינויי ההתנהגות של נערה מתבגרת. קם, יוצא,
העיניים שמביטות בי מכל רחבי הבית קפה סוגרות מעגל אכזרי. יוצא
מתרחק, עכשיו הבית קפה הוא לא יותר מחדר מואר בלילה חשוך. בום!
עכשיו, הוא קצת... אדום, מואר עם המון אמבולנסים, משטרות,
ומצלמות טלויזיה סביבו.

"רק רגע,  יש לנו עד ממקום הפיגוע, אדוני? אדוני? האם אתה יכול
לספר לנו מה קרה?", "טוב ישבתי יחד עם כמה חברים, שתינו שוקו,
קפה, אני לא ממש זוכר", "ואז מה?", "ואז פתאום היה בום!", "מה
הרגשת? מה עשית?", "זה היה נוראי, מלא דם בכל מקום, באמת...",
"כן, עדות ממקום הפיגוע, מוקד מד"א מוסר על לפחות עשרה הרוגים
נמשיך לעדכן, לבנתיים השידור חזרה לאולפן", לחיצה על כפתור,
ומסך הטלויזיה הופך מאדום ורועש לשחור ושקט. ופתאום כשאין
צעקות ודיבורים ועדכונים ועדויות, אני פתאום נזכר שאני די רעב,
וגם לא יזיק לי לשתות ו...

אחרי שאמא מתה, הלכנו כולנו יחד להלוויה, עדיין המומים,
התיפחתי ובכיתי עם כולם, וניסיתי לחשוב איך אפשר להמשיך לחיות
ככה בלעדיה, לא הסכמתי לאכול אוכל, שלא היה טבוע אצלי בראש,
איפה שהוא בתת מודע, כאוכל של אמא, ככה חוזרת אמא לזכרונות, לא
דרך תמונות, אלה דרך מרק או מאפה מסויים. אבל כמו כולם, יצאתי
גם אני מזה, לאט לאט, המשכתי הלאה, והתחלתי לצאת מתוך אותם
גבולות צרים, אותם גבולות שהצבתי לעצמי, שלא אבגוד חלילה
בזכרונות הטהורים והנשכחים של אמא בחייה.

אם לא היה יום חמישי, הייתי מן הסתם בוכה. בפרץ של ספונטניות
הדמעות היו נוזלות בקצב מואץ, והייתי חושב כמה קרוב הייתי היום
להצטרף לאמא, "למשפחת השכול", אבל היה כאמור יום חמישי. סוף
שבוע. והרמתי אליה טלפון, וקולה מיד חמם את הכל, אולי כמו שוקו
ביום קר, אולי... אולי כמו משהו אחר. פיגוע? היה פיגוע? עזבו
אותי, אוהבים לא בוכים על צרות של אחרים.