הוא עומד באוטובוס ומביט בה יורדת מהדלת האחורית. היא מסתובבת
אליו ובראשו מהדהד קול ענוג: "אתה בא?", מסתובבת הולכת.
בלי לחשוב פעמיים צעד לכוון הפתח, ירד והחל הולך אחריה.
"סליחה, רק... מי את?", שואל, "מישהו ביקש ממני לדעת...
סליחה?"
היא לא עונה וממשיכה ללכת, מביטה אליו לשניה ומסמנת לו להמשיך
אחריה.
הם עוברים כמה בניינים ופונים ימינה לאחד הרחובות הצדדיים.
ממשיכים כ- 20 מטרים ונכנסים לבניין שנראה נטוש משהו, גינה
רעועה, מעלה עשבים, ריח טחב מעמודיו ומדרגות מקורות עכבישית.
חדר המדרגות חשוך והנורות מנופצות. עולים באיטיות לקומה
הראשונה. רק דלת אחת יש בה. מכוסה קטיפת בורדו עם כתובות ארמית
עתיקות עליה. מסירה את וילון הקטיפה בהינף יד, אומרת מספר
מילים בשפה הנשמעת גם היא כארמית עתיקה לא מובנת והדלת נפתחת
מעצמה. חושך, ונראה כי הילה של אור עוטפת אותה. היא מסתובבת
אליו שוב, מניחה את כף ידה על שפתיו ומורידה אותה בליטוף אל
כפתור חולצתו העליון.
"אתה מתכונן להישאר איתה?" שואלת.
"אה... מה... לא, לא... מה פתאום...", תופס בחולצה ביורמיות
סטנדרטית ומתחיל ברעד ההתרגשות לפתוח את הכפתורים בחופזה. היא
ניגשת לכיוון חדר חשוך אחר בסוף מסדרון ארוך למדי, והוא
אחריה...