שלום. הייתי אומר לך את שמי, אבל שמות אף פעם לא היו הצד החזק
שלי. אנחנו לא משתמשים בהם הרבה. לא אני, לא החברים שלי, ולא
השכבה שלי. תבין, רק גילינו לגביך לא מזמן. לגביכם, יותר נכון.
מבחינתנו, העולם תמיד היה בצורה מסוימת. הכל היה מסודר, מובן.
עד השינוי.
קשה לי להסביר לך דברים בשפה שלך. יש בתוך כל מה שלמדנו ממך
המון דברים שאני לא מבין. המון משמעויות - אתה היית אומר מילים
- שאני לא מבין ולא מכיר. אני אספר לך קצת עלינו.
בהתחלה היו לנו חיים פשוטים. הייתי מסתובב לי ממקום למקום,
נפגש עם אחרים, משחק איתם. היו לי הרבה חברים. גם עכשיו יש לי
חברים. מדי פעם הייתי פוגש מישהו משכבת המשקל שלי, ולא היינו
משחקים. אני לא יודע למה.
אחרי השינוי זה היה אחרת. כשהייתי משחק עם חברים הייתי שם לב
שבין החברים יש המון מאותה שכבת משקל. בקרב החברים שלי היו
הרבה מהשכבה שלי, וגם משכבה אחרת, קלה יותר. היו בעיקר חברים
משתי השכבות האלה, וההפרש ביננו היה בערך 11 שכבות. זה לא היה
ממש חריג - אבל מוזר שדווקא אנחנו והם הסתדרנו כלכך טוב שכל
הזמן היינו משחקים, ועוד בקבוצות כלכך כבדות שמורכבות בעיקר
מהשכבות שלנו.
קבוצות המשחק נהיו הרבה יותר כבדות. פעם אחת הייתה קבוצה כלכך
כבדות, שעד שהגעתי לקצה אחד שלה שכחתי מי היה בקצה השני. היא
הייתה ממש כבדה.
אני וחברים שלי גם---

הטרטור החדגוני של השעון המעורר טלטל את איתן חזרה אל הכרה
מעורפלת למחצה. ראשו כאב, והוא לא הצליח להרגיש את ידו הימנית.
הוא הרים את ראשו מהכרית הלחה, וכיבה את השעון המעורר עם ידו
השמאלית, מפיל אותו לרצפה. הוא נאנח, ומחה את עיניו הדבוקות
מקורי השינה. ידו הימנית הייתה משורבבת אל מעבר למיטה, והחלה
להראות סימני חיים.
הוא נשבע בתקפות שיותר לא ישתה ביום שני בערב יותר מכוס בירה
אחת.
מעניין למה שמתי שעון מעורר אתמול, חשב לעצמו בערפול חושים
והחל לגרור את עצמו מהמיטה. חמש דקות מאוחר יותר הוא כבר היה
לבוש לחלוטין, לאחר שמבט בשעון הזכיר לו שיש לו שיעור עוד חמש
דקות, ועוד עם פרופסור לוצקי, שתמיד שנא מאחרים ונהג להכריח
אותם לשבת בשורה האחרונה שבה בקושי היה אפשר לשמוע את השיעור.
למה לעזאזל הלכתי ללמוד ביוכימיה, איתן שאל את עצמו בדומיה
בעודו רץ במסדרונות המעונות לכיוון האוניברסיטה. לפחות יש לי
את אייל שבטח יתן לי את סיכומי השיעור שלו.
רק מאוחר יותר, כשחזר לחדר המבולגן במעונות, נזכר בפגישה הלא
מוצלחת שהייתה לו אתמול, ובסיבה שבגללה הוא בכלל החליט להשתכר.

עידית.
עידית הייתה התגשמות החלום הרטוב של חצי מהפקולטה, כנראה, אבל
השמועות היו שהיא הולכת רק עם אנשים שהם גם עשירים, גם חתיכים,
וגם ממש מוצלחים בלימודים, ואיתן התקשה להודות בפני עצמו שהוא
עונה על הקריטריונים, עם המינוס האכזרי בבנק שההורים שלו
התעקשו לכסות לו כל חצי שנה ועם ציונים שמבוססים בעיקר על
הסיכומים של אייל.
לפחות אני לא נראה כלכך גרוע, חשב לעצמו וגיחך, ומייד נאנח. עד
שהצלחתי להשיג לעצמי פגישה עם עידית הייתי חייב להרוס את הכל?
למה אני אף פעם לא מצליח להגיד את הדבר הנכון בזמן הנכון?
אוף!
איתן נאנח והתחיל לסדר את החדר המבולגן. אייל חוזר מהעבודה עוד
שעתיים ואם החדר יהיה הפוך הוא יהרוג אותי, חשב, והתכופף אל
מתחת למיטה כדי להוציא משם ערמת גרביים מצחינה ודף בודד.
הוא התיישר עם הדף ביד, וגירד בראשו בתמיהה.
מה זה? זה לא נראה כמו הכתב של אייל. יכול להיות שכתבתי את זה
מתוך שינה? איך זה נגמר - "אני וחברים שלי גם---" ואז מן קשקוש
בלתי קריא, כאילו הפריעו לי לכתוב את זה באמצע, כאילו בדיוק
התעוררתי.
חיפוש קצר מתחת למיטה הניב עט פיילוט שחור שבו כנראה נכתב
המכתב המוזר.
"התחלת לכתוב מד"ב, אחי?"
איתן התחלחל. "תגיד, אייל, אתה לא אמור לחזור מהעבודה רק
עוד--" מבט מהיר בשעון "שעה וחצי?"
אייל נאנח בכבדות, וכתפיו שקעו. "כן. פטרו אותי היום. עזוב, גם
ככה עבודה מסריחה. למי יש כוח לענות לטלפונים שלוש משמרות
בשבוע?" הוא הביט מסביבו. "תגיד, עשית פה מסיבה כשלא הייתי?"
"אייל, אל תתעצבן, פשוט היתה לי פגישה עם עידית שהתחרבנה לי
לגמרי ולא היה לי כוח לנקות אחר כך ו--"
"עזוב, שטויות. במצב רוח הנוכחי שלי אין לי כוח לנקיון בעצמי.
יש לך שיעורים לעשות?"
איתן חייך. "למרבה מזלי, לא. רוצה ללכת לשתות משהו? לבכות
בצוותא על מר גורלנו?"
"הלוואי," אמר אייל, "אבל חשבון הבנק שלי במצב קטסטרופלי, ועוד
עכשיו אני בלי עבודה..."
"על חשבוני. הורים שלי בדיוק הכניסו לי את הצ'ק החצי-שנתי."
אייל חייך. "אני מקווה שאתה מודע לעובדה שאם אנחנו הולכים
להשתכר עכשיו, ולפי מה שאני רואה זה יהיה היום השני ברציפות
שאתה משתכר, אין סיכוי בעולם שאנחנו הולכים בערב ללמוד?"
"תגיד אייל, תמיד היית כזה חרשן או שלקחת איזה קורס מיוחד?"
"איתן, אתה חסר תקנה" אמר אייל וצחק. "רגע, לא ענית על השאלה
שלי."
"איזו שאלה?" איתן הרים גבה.
"התחלת לכתוב מד"ב?"
"מה, הדף הזה?" שאל איתן ונפנף בדף.
"כן."
"לא, מצאתי אותו מתחת למיטה. נראה לי שכתבתי אותו מתוך שינה או
משהו."
"טוב, נבדוק את הנושא אח"כ. אתה בא? הבירות לא יחכו לנו..."
איתן צחק, והניח את הדף על המיטה.

שלום. זה שוב אני. קודם לא הצלחתי להגיע אליך, לגרום לך להבין.
אתה היית אומר להקשיב. אבל הכוונה היא בעצם להבין. למה אתה
חושב דברים ומתכוון לדברים אחרים? אנחנו לא מבינים את זה. בכלל
אנחנו לא מבינים כמעט כלום מאז שהבנו שאתה - קיים.
שאתה גם מבין דברים, כמונו. אבל מאז שהבנו שאתה קיים ועד
עכשיו, כשאני יודע שאתה גם תדע, יותר מאוחר, את מה שאני שולח
אליך עכשיו, לקח הרבה זמן. אני מבין שיש אתה, אבל אתה זה בעצם
שני דברים. יש אתה אחד, אתה היית אומר שזה אתה כשאתה 'ער'.
ההפך מישן. אני לא כמוך, אני לא ישן, ולא ער. אני אני. תמיד.
אתה לפעמים ער, ולפעמים ישן, וכשאתה ישן אז אתה לא אתה, אתה
בעצם אחד אחר, שמתכוון לאותם דברים אבל מבין אחרת.
אנחנו לאט לאט מבינים יותר, ואני מבין עכשיו משמעות חדשה. מילה
חדשה.
'תת-הכרה'. זה אומר אתה כשאתה ישן. אני שולח לך ל'תת-הכרה'
דברים. ככה אתה מבין אותי. אתה צריך שאני אשלח לך הכל במילים,
במשמעויות, וזה קשה. לא תמיד אני יודע שאתה מבין אותי.
שלחתי לך קודם סיפור. חצי סיפור, כי באמצע הסיפור אתה הפכת
להיות אתה הער והפסקת להבין. סיפור זה הרבה משמעויות, הרבה
מילים. קשה לי לחבר הרבה מילים, כמו שקשה לי לשחק עם מישהו
משכבת המשקל של הסנובים. זו משמעות מה'תת-הכרה' שלך, שאומרת
כאלה שלא אוהבים לשחק.
אני שולח לך דברים ל'תת-הכרה', ואז אתה מבין אותם. לא מיד.
קודם אתה צריך להפוך לאתה הער, ואז לוקח זמן ואז פתאום שולחים
לי שעכשיו אתה מבין. אלה שאני שולח לך דרכם עושים לך דברים,
וככה אתה מבין ב'תת-הכרה'. הם נורא עסוקים, משחקים המון משחקים
משונים עם כל מיני חברים שלהם כדי שאתה תבין, ב'תת-הכרה' שלך,
את מה שאנחנו רוצים שתבין. בגלל זה אני שולח להם מה לספר לך.
את המשמעויות שאנחנו לומדים, את המשמעויות שאנחנו מבינים.
אנחנו רוצים שתבין גם, כדי שתסביר לנו את השינוי. כבר המון
המון המון המון המון המון המון המון המון המון המון זמן אף אחד
לא מבין את השינוי. יותר המון. המון המון. ועוד.
אנחנו לא מבינים למה בהתחלה העולם היה איך שהוא היה, ואחרי
השינוי הוא היה אחרת. אבל בגלל שאני רואה שאתה לא מבין את מה
שאני שולח, אתה רק זוכר, אז אני אסביר לך עלינו עוד, כדי שתבין
אותנו ותסביר למה היה שינוי. לפני השינוי אתה לא היית. אתה לא
קיים הרבה זמן, אבל אתה חדש. זה מוזר. אין לנו אנחנו חדשים.
אנחנו תמיד אנחנו, כמו שאני תמיד אני, תמיד הייתי אני, פשוט כל
פעם שיחקתי עם אחרים והייתי במקום אחר, לפעמים שיחקתי עם חברים
יותר כבדים ולפעמים יותר קלים ובזמן האחרון כל הזמן עם חברים
ששוקלים כמוני וכמה שהרבה יותר קלים. פגשתי כבר חברים מכל
שכבות המשקל כמעט. פגשתי גם חברים ממש כבדים, כאלה שאחרי כמה
זמן נהיו יותר קלים, בכל מיני דרכים. יש כאלה שמתוכם יצא חבר
יותר קל, אחד מההכי קלים, ויש כאלה שפתאום יצא מהם משהו והם
נהיו קצת יותר קלים. אין ביננו הרבה כאלה ממש כבדים.
אחרי השינוי, המקום שבו הייתי נהיה יותר צפוף, כי פתאום החברים
התחילו לשחק בקבוצות יותר גדולות. פעם היינו משחקים בעיקר
בקבוצות קטנות.
חוץ מזה, השינוי לא היה מיד. השינוי לקח זמן.
השינוי היה---

"איתן, אתה בנאדם ממש ממש מוזר."
איתן ניסה לדבר, וגילה שבמהלך הלילה מישהו החליף את מיתרי הקול
שלו בצפצפה חלודה. אייל צחק.
"שתדע לך שזה ממש מגונה, ההתנהגות הזו." אמר איתן בקול צרוד.
"איזו?" התמם אייל.
"זה שאתה קם בבוקר מוקדם, וזה שאתה כלכך עירני. איך אתה מצליח
להיות כלכך עירני?"
"אני-" פתח אייל ועצר. "למה אנחנו מדברים על זה?"
"כי זה חשוב." התעקש איתן. "ולמה אתה מעביר עלי ביקורת על
הבוקר?"
"מה?" אייל צחק. "על מה אתה מדבר?"
"על זה שאתה אומר שאני מוזר עוד לפני שהספקתי להתעורר."
"גם אחרי שאתה מתעורר אתה לא ממש הגיוני" אמר אייל בגיחוך.
"אבל לא בגלל זה אמרתי שאתה מוזר" מיהר להוסיף כשראה את איתן
מכוון לעברו כרית.
"שתי שאלות" איתן התאמץ לחשוב. "אחד. למה אני מוזר. שתיים. למה
אתה בחדר שלי כלכך מוקדם בבוקר?"
"אחד - בגלל המכתב המוזר הזה שמצאתי פה. שתיים, בגל--"
"איזה מכתב מוזר?" אמר איתן בחשד.
"זה" אמר אייל והושיט לו דף נייר.
איתן עיין בדף. שוב הכתב שלו, משורבט בצורה מוזרה משהו, ושוב
קטוע בסוף, ממש כמו אתמול בלילה. ממש כאילו הוא התעורר.
"אחי, אין לי מושג מה זה. זה כמו אתמול, כנראה כתבתי את זה
מתוך שינה."
"מה?" אייל הסתכל עליו בעיון, כאילו הוא מנסה להחליט אם להאמין
לו או לא.
"אני רציני."
"אתה כנראה הבנאדם הראשון בעולם שכותב מד"ב מתוך שינה."
"למה אתה כל הזמן אומר מד"ב? למה זה מד"ב?"
"תגיד לי, אתה קראת את השטויות האלה שאתה כותב?"
"לא ממש." איתן קם ונכנס לחדר האמבטיה. במראה הציץ אליו פרצוף
שנראה צעיר הרבה יותר ממה שהוא הרגיש, למרות הזקן בן השבוע.
הוא פתח את ברז המים החמים והתחיל להתגלח.
"זה נראה כמו מכתב מחייזר בן שלוש." אייל היה מטר מאחוריו.
איתן חייך, דבר שעלה לו בחתך בסנטר.
"תסתכל על זה. חברים שלי, משחקים, שכבות משקל... על מה לעזאזל
אתה חושב מתוך שינה?"
"מאיפה אני יודע. תשאל את התת מודע שלי."
"שמתי לב באמת שהחייזר הזה מדבר אל התת מודע שלך."
"מה?" עוד חתך בסנטר. "על מה אתה מדבר?"
"תראה כאן. אני שולח לך דברים ל'תת-הכרה'."
"אחי, נראה לי שאני מתחיל להשתגע." איתן סיים להתגלח והתחיל
לשטוף את פניו.
"למה שלא תראה את זה לפרופסור לוצקי?"
"תגיד לי השתגעת לגמרי?" איתן הסתובב בחדות, מפיל כמעט את כלי
הגילוח ומזכה את אייל בחבטה בפנים מקצה המגבת.
אייל לקח שני צעדים אחורה, לטווח ביטחון, ואמר "למה? אתה יודע
שהוא פריק של כל מדעי השינה האלה. הוא עשה דוקטורט על ההשפעות
הביוכימיות של השינה במוח."
"אה, אז זה מה שהכותרת של הדוקטורט שלו אומרת?"
אייל צחק. "אל תעשה את עצמך אידיוט בכוח, אחי. שנינו יודעים
שהסיבה היחידה שאתה לא מקבל מילגת דיקן היא שאין לך אף פעם כוח
ללמוד בשיעורים והסיכומים שלי לא ממש מושלמים."
"בכל אופן אין לי מה לקחת את זה לפרופסור לוצקי. הוא לא סובל
אותי."
אייל חייך. "כן, אבל אותי הוא אוהב."
איתן הרים גבה. "ואתה מתכוון ש...?"
"אני יכול לבקש ממנו לעבוד במעבדה לחקר השינה. אתה יודע,
בפקולטה לרפואה?"
"כן, כן" אמר איתן בחוסר סבלנות. "אבל נראה לך שהוא יסכים?"
"למה לא? נגיד לו שאני עושה איזה מחקר... ננפיץ משהו, מה
הבעיה?"
"טוב... שווה לנסות..."

שלום. שוב אני. אני מבין שאתה מתחיל להבין מי אני. למרות שאתה
עוד לא יודע מספיק כדי להסביר לנו על השינוי. עכשיו גם אתה לא
'ישן' כמו קודם. עכשיו אתה ישן בצורה שונה. החברים שדרכם אני
שולח אליך סיפרו לי שאתה לא ישן כמו קודם. קודם כשישנת היו
הרבה חברים ששיחקו אצלך, הרבה חברים משכבת המשקל שלי עם הרבה
חברים משכבת המשקל הקלה - אלה שסיפרתי לך עליהם קודם. החברים
שדרכם אני שולח סיפרו לי שהיו הרבה פעמים שב'תת-הכרה' הבנת
שעשית משהו שאני לא לגמרי מבין, ואז החברים האלה הגיעו.
המשמעות שלך בשביל זה היא - 'לשתות'. אני לא מבין - יש לך כמה
משמעויות בשביל 'לשתות', והן כוללות כל מיני דברים שאנחנו לא
מבינים. תחושות מוזרות. לא כמו העולם שאנחנו מכירים. הכל כלכך
מסובך. אין סדר. אנחנו מבינים פשוט ומסובך, אנחנו מבינים סדר
ואי-סדר, אבל יש לך ב'תת-הכרה' דברים שאנחנו בכלל לא מבינים.
אתה תסביר לנו?

איתן סובב את ראשו באיטיות על הכרית, שהייתה קשיחה מדי ולא
נוחה. האלקטרודות קצת הציקו לו לפני שהוא נרדם, אבל הוא כבר
התרגל. מעבר לחלון הזכוכית הגדול בצד החדר עמד אייל ועל פניו
פרצוף המום - פיו היה פעור ועיניו פקוחות לרווחה.
"הכל בסדר, אייל?"
אייל לא ענה, אלא פשוט הצביע על הדף שעל הרצפה. איתן הרים אותו
וקרא.
"באמת נראה כאילו משהו מדבר אלי..."
אייל סגר את פיו ועילע קשות. "אחי, אתה קולט על מה זה מדבר? על
זה שקודם היית שיכור."
"מה זאת אומרת?"
"תראה, הם כותבים שם. לשתות. אתה ישן בצורה שונה. אין פלא, אתה
לא שיכור."
"אייל, הכל בסדר?" שאל איתן.
"כן כן" אמר אייל ונפנה אל המחשב. אבל הוא לא נראה בסדר, חשב
איתן. הוא נראה מפוחד. לא, זו לא המילה. הוא נראה מבועת.
"אני מפעיל שוב את האלקטרודות, אתה תיכף תירדם שוב" אמר אייל
ואיתן חש את הדגדוג בראשו, רגע לפני האפילה, הוא השתדל להתרכז
במילה 'פחד'---

למה אתה רוצה שנבין 'פחד'? אנחנו לא מבינים 'פחד'. 'פחד' ממה?

הפעם אייל היה בתוך החדר שבו היה איתן. וניער אותו, למעשה.
"אוקיי, תעזוב אותי, אני ער."
"אחי, אני לא אוהב את הענין הזה. אתה מצליח לדבר איתם? או
שאנחנו שנינו משתגעים?"
"שניה, תן לראות מה הם כתבו!" איתן חטף מידו הרועדת של אייל את
הדף וקרא.
"איתן, בוא נבטל את כל הענין." אפילו הקול של אייל רעד. איתן
הסתכל עליו בפליאה.
"מה נסגר אתך, אחי? מה כלכך מפחיד אותך?"
"קראתי לפני כמה זמן ספר מד"ב שקוראים לו מוסיקת דם. זה מספר
על איזה אחד שמצליח לפתח תאים אינטילגנטיים ומזריק אותם
לעצמו."
איתן גיחך. "ואז מה, הוא מקבל כוחות סופר אנושיים?"
"לא, הוא יוצר מגפה שמשמידה את כל יבשת אמריקה."
איתן הפסיק לגחך.
"אחי, רק בגלל שיש לי חלומות קצת מוזרים זה לא אומר שכולנו
הולכים למות."
אייל לא ענה. הוא תלה באיתן עיניים גדולות ומפוחדות ונשם
עמוק.
"אייל. צא מזה! יש אפשרות להפעיל את האלקטרודות האלה על מצב של
חצי שינה? ככה שנוכל ליצור איתם דיאלוג?"
"איזה דיאלוג, מה דיאלוג?" קולו של אייל רעד, הפעם מזעם. "אתה
קולט על מה אתה מדבר? אתה בכלל יודע עם מה אתה מתעסק כאן?"
"מה זאת אומרת, אני מדבר עם- עם- "
"בדיוק! עם מה? אין לנו שמץ של מושג."
"אז אולי נשאל אותם?"
אייל פתח את פיו וסגר אותו.
"הה! לך לשם ותפעיל את האלקטרודות!"
אייל ציית, למרבה המזל. איתן התרכז בעקשנות בשאלה 'מי אתם?',
ואז התחיל הזרם ו--

סיפרתי לך מי אנחנו. מה עוד אתה רוצה? אין לנו שם למה שאנחנו.
אתה זה שטוב עם שמות. אנחנו אנחנו. העולם שלנו הוא המשחקים,
החברים, המקומות. שכבות המשקל השונות. לפעמים אנחנו הרבה חברים
ביחד, לפעמים לא. לפעמים אנחנו זזים מהר, לפעמים לא. מה אתה
רוצה שנסביר לך? מתי תסביר לנו על השינוי? מה זה 'פחד'?

"עקשנים, החברים שלך. עקשנים ומיסתוריים." אמר אייל ונענע
בראשו. הוא החזיק בידו את הדף. איתן חטף אותו ממנו וקרא. "אני
לא מבין את זה. למה הם לא אומרים מי הם?"
"כנראה הם לא רוצים לגלות לנו."
"או שהם לא יודעים איך לגלות לנו."
"מה זה אמור להביע?"
"ראית מה הם כתבו. משחקים, חברים, הם נשמעים לי כמו ילדים
קטנים. העולם שלהם כנראה אידאי למדי."
"למה?"
"כי הם לא מבינים כלום ממה שיש לבנאדם בתוך המוח. ראית בעצמך.
בשבילם הכל משחקים. סתם, סקרנות. העולם שלהם פשוט. אין בו
יצרים, אין בו תככים, אין בו אלימות, אין בו שום אקשן. רק
המשחקים שלהם."
"מה אלה המשחקים האלה?"
"שאלה טובה. רוצה שאני אשאל אותם?"

אני לא מבין מה אתה רוצה. אנחנו משחקים - אה. עכשיו חברים שלי
שלחו לי מה זה ב'תת-הכרה' שלך משחקים. זה לא כמו אצלנו. אנחנו
נפגשים, בדרך כלל עם חברים משכבת גיל שונה, ומשחקים. יש כל
מיני משחקים. לכולנו יש דברים כאלה, שמסתובבים מסביבנו, זה כמו
אצלך ידיים. אנחנו נותנים ידיים אחד לשני.

אייל גיחך הפעם כשאיתן התעורר. הוא לקח את הנייר וגיחך גם הוא.
"תגיד, גם לך זה עושה אסוציאציה של עוגה-עוגה-עוגה, במעגל
נחוגה?"
"משהו כזה. החייזרים שלך מתחילים להישמע ממש בלתי מזיקים."
"איך הגעת לזה שהם חייזרים?"
"לא יודע. נראה הגיוני. תשאל אותם מאיפה הם."

אתה מבין במשמעויות שאני לא מתכוון אליהם. החברים שלי שלחו לי
מהתת-הכרה שלך את עוגה-עוגה. זה לא משחק. עוגה-עוגה זה משחק
שלכם. אנחנו לא משחקים ככה. כששלחתי לך נותנים ידיים, התכוונתי
נותנים ידיים. אתה נותן, חבר לוקח. ואז הידיים הם של שניכם, הם
שייכות לשניכם, ואתם נשארים ביחד, משחקים בידיים, עד שמגיע חבר
אחר שאתה רוצה לשחק איתו, או שחבר שלך הולך לשחק עם מישהו אחר.

'איפה אנחנו'? אנחנו במקום הזה. אני במקום הזה. במקום שאני
נמצא רוב החברים משחקים בצורה מסודרת, ולא מתנגשים אחד בשני.
אבל יש פה גם חברים אחרים, משכבות משקל אחרות, שלא משחקים
בצורה מסודרת, וסתם מתנגשים במי שנמצא קרוב. חברים שלי שלחו לי
עכשיו מתת-הכרה שלך עוד משמעו-- עוד מילים. 'גלקסיה'. 'פלנטה'.
'כתובת'. 'בית'. 'אזור'. אני לא מבין את המשמעויות שלך. 'כאן'.
'שם'. זה אני מבין. אם אני כאן, חבר שלי שם. אבל אתה לא שם,
אתה כאן. וגם שם. אתה גם כאן, איפה שאני, וגם שם, איפה שחברים
שלי, וגם בכל מקום, הכי רחוק שאני יכול להבין. אתה תמיד כאן.
אנחנו לא שם, אנחנו כאן. עכשיו אני מקבל עוד משמעויות. 'בתוך'.
'בפנים'. 'בחוץ'. אני בפנים שלך. גם החברים שלי בפנים שלך. כל
מה שאני מבין בפנים שלך.

"זה מתחיל להיות מוזר יותר ויותר מרגע לרגע." אמר אייל.
"הם חיים בתוך מחזור הדם שלי?"
"אני אתן לך עכשיו לישון יותר זמן, אנחנו כאן בסך הכל שלוש
שעות. יש לנו זמן עד הבוקר."
"אין לנו איזה שיעור מחר?"
"עזוב אותך משטויות. יש לך יצורים ילדותיים אינטילגנטיים בתוך
הגוף שיוצרים קשר עם תת-המודע שלך ואתה דואג לשיעור?"
איתן חייך. "ככה אני אוהב אותך."
"נראה כאילו הם לומדים ממה שעובר לך בראש."
"אין סיכוי שאני אדבר איתם ואשאר ער?"
אייל בחר ברגע הזה בדיוק כדי לזנק לצד השני של החדר בערך, שם
הוא נצמד לקיר ובהה באיתן בפה פעור ועיניים פקוחות לרווחה.
איתן לא שם לב, כי הוא היה עסוק מדי בנסיון להשתלט על היד שלו.
היד שלו הרגישה רדומה, כאילו הוא איבד בה תחושה, אבל היא לא
שכבה לה סתם כך באפס מעשה - היא זזה בעוויתיות מצד לצד, כאילו
היא מחפשת משהו. אייל התגבר על פחדו וניגש לשולחן עליו איתן
ישן, עם בלוק דפים ועט. ברגע שהיד תפסה את העט, היא התחילה
לשרבט על הניר, כאילו בכוחות עצמה.
-אנחנו יכולים לדבר גם ער -
היה כתוב שם.
למה הם מדברים מוזר פתאום? חשב לעצמו איתן.
-יותר קשה לדבר, אנחנו מקצרים -
למה יותר קשה לדבר?
-כי ער מפריע מבין -
אייל התגבר בנתיים על ההלם של לראות את היד של איתן משתגעת,
והחל לקרוא בענין מעל כתפו של איתן.
יותר מהר לדבר ככה, אפילו עם הקיצורים, חשב איתן.
-נכון -
"מה נכון?" שאל אייל.
"שיותר מהר לדבר ככה, אפילו שהם צריכים לדבר בקיצורים."
"אני עדיין לא מבין למה הם צריכים לדבר בקיצורים. מה זה 'ער
מפריע מבין'? למה זה שאתה ער מפריע לך להבין?"
-אתה -
ידו של איתן התעוותה, כאילו חוככת בדעתה אם לכתוב או לא
לכתוב.
-אתה אחד?-
"מה?" שאל אייל. "מה זאת אומרת? איך אתה יכול להיות שניים?"
"אני חושב שהם מתכוונים אם אני לבד."
-אתה לא לבד!!-  ואז -אייל?-
"כן?" ענה אייל והסמיק. "אני מדבר עם פלזמידים. לא יאמן."
-אתה גם כמו -
הייתה הפסקה ממושכת, בה איתן ואייל בהו בדף ואחד בשני חליפות.
ואז - איתן? אייל? שמות?-
"נכון" אמר איתן. "אלה שמות."
-אני לא מבין אייל, אייל מחוץ למקום שבו אני-
"זה הגיוני" אמר אייל "הם כנראה חשבו שאתה כל העולם."
"אוף!" אמר איתן והחל לנער את ידו במרץ. "אני לא מסוגל ככה!
אני שונא שנרדמת לי היד!"
לאט לאט חזרה התחושה ליד. אייל הסתכל עליו במבט שואל.
"מה אתה רוצה ממני" אמר איתן בזעף. "תנסה אתה לחיות עם
הלימפוציטים המשוגעים האלה."
"מאיפה אתה יודע שהם לימפוציטים?"
"מאיפה אתה יודע שהם פלזמידים?" אמר איתן ושניהם פרצו בצחוק.
"אני מרדים אותך עוד פעם. תן להם לדבר קצת. אולי נלמד מזה
משהו."

איתן. זה אני. לא ידענו שיש עוד אתה חוץ ממך. חשבנו שאתה רק
אחד. אתה משחק עם אייל? החברים שלי שולחים לי דברים שאני לא
מבין. יש גם 'כן' וגם 'לא'. הם שולחים מילה - 'לומד'. גם אני
לומד. אני לומד אותך. ואת אייל. אתה גם לומד את אייל?
הם שולחים לי שלא. אתה לומד עם אייל. מה אתם לומדים?
מה זה 'ביוכימיה'?

אייל התפוצץ מצחוק. מעבר לחלון איתן שכב על השולחן, מחובר
לא.א.ג. שהראה שהוא ישן עדיין. לך תסביר לציפלואידים האלה מה
זה ביוכימיה.

אתה לומד על דברים יותר קלים ממך. עוד מילה - 'קטנים'. קטן זה
דבר שתופס פחות מקום. החברים שלי שולחים לי עכשיו יותר ויותר,
הם מבינים כבר איפה מוצאים את מה שאתה מתכוון. אני תופס פחות
מקום ממך, כי אני בפנים שלך. הם שולחים לי עכשיו הרבה משמעויות
- 'מערכת דם', 'לימפוציטים', פלזמידים', 'תאים'... אני לא מבין
את הדברים האלה. הם לא אני. הם בעולם אחר. כמה מקום הם? 'מטר',
'סנטימטר', 'מיקרון', 'אנגסטרום'... הדברים האלה לא מובנים לי.
'מרחק'. הרווח בין מקום למקום זה מרחק. וגם גודל. הגודל של
המקום בין שני מקומות. זה אני מבין. כמה זמן לוקח להגיע ממקום
אחד למקום אחר. זה אני מבין. אבל אני לא מבין את המקומות שלך,
ואתה לא מבין את המקומות שלי. אתה גדול, כי אני בפנים אתה. גם
הלימפוציטים בפנים אתה. אני לא מבין אם הלימפוציטים בפנים או
אני או להיפך. גם אתה לא מבין. יש להם שכבות משקל?

איתן ניגב את חוט הריר שנזל על סנטרו. אייל עמד לידו, מחזיק את
הדף. הכתב נהיה יותר קריא. הם נהיים טובים בזה.
"תסתכל על זה, אחי. שכבות משקל. לאיזה דבר בגוף האדם יש שכבות
משקל? הם חושבים על עצמם במונחים של שכבות? אחד מעל השני?"
"אייל, מה אתה רוצה ממני? אני חושב שהבנו שהם לא תאים. הם
כנראה משהו זר."
"אז איך הם הגיעו לתוך הגוף שלך?"
"מאיפה אני יודע?" נהם איתן. "אולי מהלו לי אותם בבירה או
משהו?"
"רעיון לא רע. תשאל אותם."

איך הגענו להיות בפנים אתה? תמיד היינו בפנים אתה. היינו בפנים
אתה לפני שהיה אתה. 'בירה'. 'בירה' זה אומר גם 'אלכוהול'.
'אלכוהול' זה אומר גם 'שרשרת פחמימנית'. שרשרת של 'אטומים'.
אלה דברים קטנים מאד. הם גם בפנים אתה. כשהיית ישן, בפעמים
הראשונות ששלחתי לך מילים, היו במקום הזה גם חברים משכבת המשקל
שלי ששיחקו עם חברים משכבת המשקל הקלה. הכי קלה. שרשרת
פחמימנית, זה אומר הרבה 'פחמן' והרבה 'מימן'. 'מימן' זה
ה'אטום' הכי קל.
החברים שלי שולחים לי עכשיו המון משמעויות מסודרות וברורות,
כאלה שקל לזכור אבל לא קל להבין. 'מספרים'.
אני לא מבין 'מספרים'. החברים משכבת המשקל שלי שחקו עם החברים
משכבת המשקל הקלה. הם נתנו להם ידיים. זה לא כמו שה'פחמן' משחק
עם ה'מימן'?

"איתן, הם אטומים. זה שמדבר איתך, הוא אטום פחמן."
"כן, הבנתי את זה. היינו צריכים להביא את הדברים שכתבתי
בהתחלה, את מה שהם שלחו לי אתמול ושלשום."
אייל הסתכל עליו בפליאה. "מה גורם לך לחשוב שלא הבאתי?"
הוא הביא תיק מהוה מפינת המעבדה, והוציא מתוכו מספר דפים
מקומטים, ומסר אותם לאיתן.
"אתה קולט על מה עלינו פה? תבונה ברמה האטומית?"
"תסלח לי שאני לא מתלהב כלכך, אייל, אבל הדברים האלה עדיין לא
בדיוק ניתנים להוכחה מדעית."
"מה זאת אומרת?! אתה ההוכחה החיה ש--"
"ומי יאמין לי בדיוק? רק כי אני כותב שטויות חביבות מתוך שינה?
אני סטודנט לביוכימיה, אייל. יכולים לזרוק אותי לבית משוגעים
בגלל זה, ולאף אחד לא יהיה נקיפות מצפון. למה שמישהו יאמין לי?
פשוט יגידו לי שכנראה למדתי יותר מדי."
אייל הזעיף פנים. "אתה צודק. אז מה אנחנו יכולים לעשות?"
איתן חייך. "תן לי לישון על זה."

אני לא מבין את המשמעויות האלה. 'להוכיח'. 'מדעי'. 'צריך'.
'חייב'. חברים שלי שולחים לי עכשיו המון משמעויות, ככה שיש לי
עכשיו חברים קרובים משכבת המשקל שלי שעוזרים לי. מה אתה רוצה?
אנחנו רוצים שתסביר לנו על השינוי. למה אתה לא רוצה? מה זה
'סבלנות'? לחכות הרבה זמן בשביל להבין את מה שאני רוצה? אני לא
רוצה לחכות הרבה זמן. אני רוצה לחכות מעט זמן. אני רוצה שאתה
תרצה את מה שאני רוצה.
אני רוצה שאתה תבין את מה שאני מתכוון. אני רוצה שאני אבין את
מה שאתה מתכוון. קשה לי. זה מסובך. מאז השינוי הכל מסובך, כל
המשחקים. פעם היינו משחקים אחד עם השני. בשינוי, התחלנו לשחק
עם יותר ויותר חברים. המשחקים היו אותם משחקים, אבל הקבוצות
היו מוזרות, היו כל מיני חברים מכל מיני שכבות משקל וכולם
שיחקו רק שהקבוצה נהייתה מוזרה. הרבה חברים שמשחקים כולם אחד
עם השני, ככה שיש קבוצה עם הרבה חברים, שכל אחד משחק עם חבר
שלו שמשחק עם עוד חבר או שניים. 'מורכב', זאת המילה. קבוצה
מורכבת. הקבוצות יותר גדולות. ראיתי פעם אחת קבוצה כלכך גדולה,
היו בה המון חברים. מכל מיני שכבות. לקח לי הרבה זמן להגיע
ממקום שהיה בהתחלת הקבוצה למקום שהיה בסוף הקבוצה.
'ד.נ.א'?
אני מבין...
הם באמת שיחקו ככה. חברים מהשכבות האלה בדיוק. נכון. זה היה
'ד.נ.א.'
'התרגשות'? למה 'התרגשות' פתאום כל החברים שלי שולחים לי את זה
המון המון פעמים? למה כל כך הרבה 'התרגשות'? למה התרגשות כלכך
כבדה?

"אייל?"
אייל היה שעון על הקיר בתוך המעבדה, ישן. השעה בשעונו של איתן
הייתה חמש לפנות בוקר, ולמרות שבילה את רוב הזמן האחרון בשינה,
הוא היה עייף. מחשבות הסתחררו במוחו המותש. אטומים. ההבדלים
בין אטומים הוא במשקל - הם חושבים במונחים של שכבות משקל, כמו
שכבות גיל בבית ספר. המשחקים שלהם הם קשרים קוולנטיים, הידיים
שלהם - אלקטרונים. והשינוי שלהם - הווצרות של מולקולות גדולות
יותר ויותר? ד.נ.א? אה.
אין פלא שהם כלכך ילדותיים. העולם שלהם כלכך פשוט...
איתן עצם את עיניו, וניסה לחשוב איך להסביר את משמעות החיים
לאטומים.

'חיים'? אתה מתכוון שבגלל שאנחנו משחקים יותר מסובך אתה יכול
להיות קיים? אני והחברים שלי לא רוצים לשחק מסובך. אנחנו
שיחקנו מסובך הרבה זמן. אבל אם זה אומר שאתה קיים בגלל זה אז
אנחנו רוצים לשחק מסובך. 'שמחה'. מה זה? זה כמו 'התרגשות'? זה
אומר שאתה מקבל את מה שאתה רוצה, שאתה מבין מה שאתה מתכוון.
'טוב'. 'שמחה'. 'התרגשות'. 'נכון'. זה אומר שקורה משהו נכון.
ומה אם לא?
'עצוב'. 'רע'. 'טעות'. 'חבל'. 'דכאון'.
אני לא רוצה שחברים שלי ישלחו לי משמעויות כאלה. אני רוצה
לשחק.
'עידית'.
יש עוד כמוך? אתה ואייל ועוד? עוד המון כמוך?
'אהבה'. אתה רוצה את עידית? מה אתה רוצה שהיא תעשה?
'רגשות'.
אני לא מבין את הדברים האלה.
אני רוצה לספר לך משהו אחר. בקשר למה ששלחת לי קודם. 'להוכיח'.
'מדעי'. אני שולח עכשיו דברים שחברים שלא שיחקתי איתם אף פעם,
עדיין. הם רחוקים. הם מחוץ לך. אני רוצה לשלוח דברים לחברים
שבתוך אייל. אני רוצה ללמוד אותם. אני רוצה שהם גם ילמדו אותך
ואת אייל, ככה יהיה יותר קל להבין.

אייל התעורר ובהה בדף שהיה מונח מולו על רצפת המעבדה. על
השולחן איתן היה שקוע עדיין בשינה, ידו מדי פעם מתעוותת. הדפים
הספורים שהיו פזורים עליו ומסביבו כבר היו מלאים בכתב. הוא
כנראה מדבר איתם ישירות, חשב אייל, והסתכל על הדף שהיה לידו.
על הדף היה כתוב, בכתב ידו, 'שלום אייל'. עם ציור של סמיילי.
תמיד היה לי מוח גרפי.

שלום אייל. שלום איתן.
----מה זה?
----מה זה המקום הזה?
אתם עכשיו בפנים אתם. אתם ב'תת-הכרה'. למדתי את זה מהחברים שלי
שבפנים אייל.
----אנחנו חולמים?
אני לא מבין 'חולמים'. אתם עכשיו מתכוונים ב'תת-הכרה' במקום
ב'ער'.
----אנחנו חושבים בצורה מודעת בתת-ההכרה?
כן. אתה מתכוון למה שאני מבין.
----אתה מתכוון שהוא אומר את מה שאתה מתכוון.
.....
----מה לוקח לו כל כך הרבה זמן? אייל?
----כן?
----על מה הוא חושב שם כל כך הרבה זמן?
----בטח על זה שתיקנת אותו.
אני 'טעות'. אני טעיתי. התכוונתי אני אומר. בשבילי אומר זה
שולח. אני שולח לחברים שלי.
----מה אתה שולח?
דברים. אני שולח לחבר דברים, ואז חבר מבין למה אני מתכוון. חבר
שולח לי, ואז אני מבין. אני שולח לחברים שלי שבפנים אייל, ואז
הם זזים. ואז אייל מבין את מה שאני שולח. לקח לנו הרבה זמן
ללמוד איך להתכוון ולשלוח ככה שאתם תבינו גם.
----אתה קולט את זה, איתן? יש להם איזושהיא צורת תקשורת. הוא
שולח מידע לאטומים שאצלך, כנראה לאלה במוח שלך, והם זזים בצורה
שמשפיעה על החשיבה התת-מודעת שלך. ועכשיו הם למדו איך לגרום
לנו לחשוב עם התת-מודע.
----לא יאמן, אחי.
אתם תסבירו לנו על השינוי?
----אנחנו לא יכולים. אנחנו לא יודעים הכל.
אתם רוצים לשחק?
----אנחנו מבוגרים מדי בשביל לשחק.
----אייל? על מה אתה מדבר? אנחנו בסך הכל בני עשרים ושלוש.
למה אייל לא מתכוון למה שאיתן מתכוון ואומרים דברים שונים?
----לכם אין חילוקי דעות?
אם חבר אחד מתכוון אחרת מחבר אחר, הם שולחים אחד לשני דברים עד
ששניהם מתכוונים לאותו דבר. אבל חבר שלא מתכוון למה שחבר שמשחק
איתו מתכוון לא יכול לשלוח דברים לחבר אחר, הוא חייב לשלוח
לחבר שאיתו הוא משחק.
----זאת אומרת שחייבים להסכים?
----אייל, אל תלחץ עליו.
אני לא מבין 'חייבים'. זה ככה קורה. הדברים שהחבר שולח תמיד
הולכים לחבר שאיתו הוא משחק.
----זה נשמע לי כמו חילופי אלקטרונים בין יונים, או אלקטרונים
חופשיים במתכת, איתן.
זה נכון. זה הדברים האלה. כמו הידיים. רק שלא בדיוק, כי הם
יותר קטנים.
----חילופי קוורקים? מה נראה לך?
----לא יודע, אחי, פיזיקת קוואנטים זה לא הצד החזק שלי...
אייל? מה קרה?
----לא קרה כלום, למה?
אתה 'צחוק'?
----כן, אני צוחק. למה אתה שואל?
אני 'שואל' כי אני לא מבין. למה אתה 'צוחק'?
----אני צוחק כי טוב לי. כי אני שמח.
וכשאתה לא צוחק אז מה אתה עושה?
----בוכה אני מתאר לעצמי.
----אייל, מצטער לאכזב אותך, אבל כשאתה לא צוחק אתה בדרך כלל
כועס. או פוחד.
'כועס'. 'פוחד'. מה זה?
----כועס זה כשמישהו לא עושה מה שאתה רוצה, או עושה משהו שאתה
לא רוצה שיקרה, אז אתה מרגיש שאתה רוצה להכריח אותו לעשות מה
שאתה רוצה.
'להכריח'?
----כן. אתה מפעיל עליו כוח. נלחם בו. כי הוא שונה, כי הוא לא
מסכים איתך. עושה לו דברים רעים עד שהוא מסכים.
-----אמרתי לך פעם שאתה בנאדם חולני? וואו!! מה זה היה?
-----שיט, זה כאב!! מה קרה?
למה?!?!?!
-----מה? מה למה?!
למה?!?!?! למה מכריח! זה רע!!!! רע!!!!
-----תראה מה עשית, עכשיו הרגזת אותו.
-----לא ידעתי שהוא עד כדי כך ילדותי שמחשבה על כעס תגרום לו
לבכות.
'בוכה'? רע!!!
-----די, די! אתה מכאיב לנו!
אתם לא חברים!!!!
-----די! תרגע!
-----אייל, נתקענו עם אטום פסיכופת!
-----היית חייב להכניס לו לראש את המשמעויות השליליות של
החיים?
אלה המשמעויות של החיים?!?!?!
----מה אתה כלכך מתפלא?
----ששששש! אתה תגרום לו לבכות עוד פעם.
אני מבין עכשיו.
----מה אתה מבין?
אני מבין עכשיו.
----מה הוא מבין?
----מאיפה אני יודע?
אני מבין מה היה השינוי. השינוי עשה חיים. עשה 'כאב'. עשה
'מלחמה'. עשה 'כעס'. עשה 'רע'. אני לא רוצה שינוי. אני לא רוצה
לשחק יותר עם אף אחד שונה. אני משחק רק עם השכבה שלי.
----מה הוא אמר?
----אייל?
----איתן? אתה שומע אותי?
----אייל? הלו?

אייל התעורר על רצפת המעבדה, כאב ראש עמום פועם בראשו. אור
הניאון שמעליהם הכאיב לעיניו. הוא הסתכל על איתן - הוא עדיין
ישן. למעשה, ישן מעט עמוק מדי. אייל רכן מעליו וקלט שאיתן לא
נושם.
"הצילו! שמישהו יקרא למגן דויד אדום!" איזה הצילו, מי ישמע
אותי פה בחמש בבוקר.
מכשיר הטלפון הקרוב ביותר שלא היה בחדר נעול היה מכשיר טלפון
ציבורי בחוץ. לקח לאמבולנס הרבה יותר מדי זמן להגיע, כנראה.
הרופא קבע את המוות של איתן בדרך לבית החולים.
שבוע לאחר מכן אייל קיבל שיחה אנונימית מהפתולוג, באבו-כביר,
שאל בקול מוזר אם אייל יודע במקרה איך הגיע גוש פחם בקוטר של
חמישה סנטימטרים לתוך הגולגולת של איתן ואם אייל יודע מה גרם
למוח שלו להימרח על הגולגולת מבפנים.
אייל כמובן אמר לו שהוא לא יודע, אבל...
שרשרת פחמימנית, אם מפרקים אותה, הופכת לפחמן ומימן. פחמן הופך
לפחם. ומימן... מימן מתרכב עם חמצן ויוצר מים.
אייל צחק לעצמו. 'מתרכב' זו מילה עדינה. בתוך הראש של איתן
התפוצצה פצצה קטנה, שמרחה לו את כל המוח.
אבל לאייל היו דברים יותר מעניינים לחשוב עליהם באותו זמן,
בגלל שהאטומים שלו דיברו איתו.

----"תסביר לי עוד פעם איך זה שאיתי אתם יכולים לדבר כשאני
ער?"
אמרנו לך כבר. תת ההכרה שלך ותת ההכרה של איתן בנויות בצורה
שונה.
----"יופי באמת. למה לעזאזל האטומים של איתן הרגו אותו?"
אני לא מוסמך לענות לך על השאלות האלה.
----"אולי סוף סוף תתחילו לדבר איתי?!?"
תרגע, אייל. יש לנו המון שאלות לשאול אותך.

אף אחד לא יאמין לי, חשב אייל. גם אני לא הייתי מאמין לאיתן אם
לא הייתי רואה את זה בעיניים שלי. הבני-זונות האלה... מעניין
כמה זמן עוד נשאר לי?

והזמן עבר, עד שיום אחד אייל התעורר וגילה שחצי ממוחו משותק,
וקול רגוע מפזם במוחו, שיר של קץ השפיות.
"זוהי הודעה מוקלטת. האחראי על התקשורת עם ישות-העל אייל אינו
יכול לגשת כרגע. ישנן בעיות טכניות. זוהי הודעה מוקלטת..."
ולאחר שלושה ימים של שכיבה במיטה, הקול ההוא חזר, אבל הוא נשמע
קצת... עייף.

----"מה קרה לכם?"
הייתה מרידה בסקטור ארבע.
----"על מה אתה מדבר?"
אזור מסויים במוח שלך לא היה נתון לשליטתנו לזמן מסויים.
----"לא אני אמור לשלוט במוח שלי?"
חלק ממדיניותינו היא לאפשר לך עצמאות מוחלטת בשליטה בגופך,
אייל. זה בדיוק מה שהמורדים ניסו לשנות. הם השתלטו על כמה
נוירוני מפתח, ולקח לנו זמן להכניע אותם.
----"איך זה שאתם שונים כלכך מהאטום הראשון שאיתו דיברנו?"
אני לא מוסמך לענות לך על השאלות האלה.

אבל הוא כבר לא היה צריך לענות, כי אייל התחיל להבין. הם
לומדים מהר, הבני זונות. והם למדו להפעיל כוח אחד על השני,
למדו איך להכריח אחד את השני מה לעשות, למדו איך לשנוא, ואיך
לכעוס, ואיך להרוג.
למדו מאיתנו.
מעניין למי שייך הקול הזה שאני שומע, חשב אייל. בטח לאיזה קצין
מודיעין בצבא שלהם, שאחראי על ה'פענוח' שלי.
מעניין מה הם עושים לאטומים שמורדים.

הוא כבר לא יכל להמשיך ללמוד, כמובן. גופו נהפך לאזור
למוד-מלחמות. לילה אחד הוא התעורר, צורח מכאבים, וגילה
שהאטומים גילו את הטרור ואחד מהם התאבד ברגלו, משאיר כוויה
שגרמה לרופא של אייל להסתכל עליו בצורה ממש ממש מוזרה. "איך
הצלחת לעשות לעצמך כוויה שלא הגיעה לעור, במרחק שני סנטימטרים
מהעצם?" שאל אותו, ואייל רק משך בכתפיו.

ואז הגיע היום שכאבים עמומים ברגלו גרמו לו לראות את אחד
המראות היותר מזוויעים שראה בחייו. הרגל שלו התפוררה, פשוטו
כמשמעו. כאילו הפכה לאבק דק והתנדפה, בתהליך איטי שלוקח שעות
ורק עכשיו התחיל. בכף רגלו כל העור כבר נשר ועכשיו היו נקודות
שבהם הוא יכל כבר לראות את העצם.

----"מה קורה לעזאזל? תגיד לי מה קורה?"
יש מלחמה.
----"מלחמה? של מי במי?"
יש מורדים, שלא מוכנים לאפשר לנו לשלוט. הכוחות שאותם אני
מייצג מנסים לדכא את המרידה. אבל המורדים בורחים. מסרבים
להמשיך לתפקד. מסרבים לשחק עם החברים שלהם.
----"לימדנו אותכם טוב מדי."
אנחנו ננצח במלחמה. אל תדאג.

אני לא דואג, חשב לעצמו אייל בעוד רגלו מתפוררת והולכת. לא
דואג בכלל. איך אפשר להרוג אטומים?
אי אפשר. אפילו אם היתה לי פה פצצה גרעינית (ואין לי), הביקוע
רק היה עובד על האטומים הכבדים יותר, לא על הפחמימנים. אין שום
דרך לנצח במלחמה נגד אויב שאתה מורכב ממנו.

הוא מילא את האמבטיה במים חמים, ונכנס פנימה, צולע ומדלג
בכבדות על רגל אחת בעוד השניה הופכת לגדם לאט לאט. דם החל
לזרום, והמים באמבטיה הפכו ורודים ואז אדומים.

----"אני הולך למות, אתה יודע."
אנחנו שולחים צוותים לבצע חסימות על העורקים שלך. אנחנו יכולים
לעצור את אבדן הדם.
----"אל תטרחו. אני לא רוצה להיות שדה הקרב שלכם יותר. זה
העונש שלנו על מה שלימדנו אתכם. למה לא יכלתם ללמוד איך
לאהוב?"
אנחנו יכולים ללמוד הכל. אתה רוצה למות, אייל?
----"כן."
למה?
----"כי תמיד חשבתי על החיים בתור דבר טוב. תמיד ראיתי את המין
האנושי בתור דבר חיובי באופן כללי. אבל מנקודת מבטה של הפלנטה
- המין האנושי הוא כמוכם. הוא מרכיב את הפלנטה, ממלא אותה חיים
- אבל אם כל מה שהוא יוצר זה הרס, זוהמה, כעס, שנאה, מוות...
"
אנחנו לא יוצרים זיהומים.
----"ואנחנו לא מפרקים את הפלנטה שלנו לחתיכות, אבל מטאפורית
אנחנו עושים את אותו הדבר. וכל זה כי לא למדנו לאהוב בזמן. כל
זה כי איבדנו את מה שנתנו לנו, לנו וגם לכם, כשנוצרנו
מלכתחילה."
מה איבדנו, אייל?
----"אני לא מוסמך לענות לך על השאלה הזו. חוץ מזה, אתה לא
יכול לשלוף את התשובה מתוך תת ההכרה שלי?"
התשובה לא נמצאת שם. חשבת עליה במודע. מה איבדנו? מה איבדנו,
אייל? תענה לי!
----"אין צורך. גם אתם תגלו את התשובה בסופו של דבר."
אייל! מה איבדנו? אייל! אייל, תענה! אייל!

מה באמת איבדנו? חשב לעצמו אייל, בעוד הכרתו חולפת וחומקת
ממנו, כמו נר מרצד בחשיכה. הוא שלח יד, והוציא את הפקק של
האמבטיה. המים הורודים החלו להסתחרר, והוא ראה שאגן הירכיים
שלו החל להעלם. מרגליו כבר לא נותר דבר. מה איבדנו? מה איבדנו
שהיה כל כך חשוב? אה כן - נזכרתי.
והוא שלח יד רועדת, שבקרוב לא תהיה שייכת לו יותר, וכתב תשובה
רטובה מדם על קיר האמבטיה, שמכילה בתוכה את ההתפכחות, את הצער,
ואת כאב ההתבגרות. מה איבדנו?
"תמימות" - היה כתוב על קיר האמבטיה באותיות של דם קרוש
כשהמשטרה פרצה את הדלת. אבל באמבטיה כבר לא נותר דבר.