לפני שיצא, נשק וחיבק חזק.
"בסיום כל פעולה אתקשר כדאי שלא תדאגי", הוא אמר ברוך.
מבטו היה כשל גבר שרק קופץ למילואים,
כולם עושים את זה..
כולם חוזרים.
וגם אם לא כולם וגם אם זה מלחמה - הרי לא יכול להיות שהגבר שלי
ישאר שם מאחור,
לא יכול להיות שאינו מוגן, שאינו חזק, חכם ומוכשר מספיק בשביל
לעשות הכל בצורה הטובה ביותר ובסיום -
לחזור הבייתה אלי.
הבטתי בו במדי החייל, הוא הולך ורחק, הוא לא בטוח יחזור, אבל
הבטחתי לעצמי שיחזור, זה היה ברור פשוט,
לתאר אותו חוזר, חוזר אלי.
הוא הלך ואני הבטתי  מהחלון...

בחדשות בשעות הבאות הכל היה עדיין לפי הבטחתו, המצב היה נורא,
אבל הוא היה בסדר - הוא לא היה בכותרות.
הוא חזר אלי בחלומות, התגעגעתי שישוב לזרועותי ושוב שלא ילך,
התגעגעתי למבטו הכחול לשקילותו המדהימה ולצחוקו המתפקע,
התגעגעתי לחיבוק המבטיח והעוטף.

בטלוויזיה הוא מופיע כמת וברדיו כבר אמרו שלא יחזור, שעלה על
מטען צינור,
'כן בטח', אני אומרת.
והרי - 'הכחשה היא טובה', 'הכחשה היא טובה', 'הכחשה היא
טובה',
התחלתי להרביץ על השולחן, בחוץ ערב שחור.
'הכל אותו דבר', 'הכל אותו דבר', אני מתה להתעורר מחלום בלהות,

והרי הבטיח שיחזור!!!
אוי, אני כל כך רוצה לחבקו - הוא יחזור, יחזור, יחזור,
הטלפון מצלצל, זו אחותו.
'די' אני מיללת חרישית, 'הלו ? , דיי...'
ושנינו בוכות, 'הוא לא יחזור עוד נכון ? אין יותר..'
'גם לי אין יותר' היא בוכה, 'הוא הלך פשוט',
'דיי' אני לוחצת חזק את הטלפון מתקשה להאמין,
'אין יותר..?', אני חייבת לשאול שוב.
החדר בדיוק כמו שעזב אותו, החיבוק כאילו לא היה מעולם.

אחותו אמרה שהיא באה אלי,
קירות הבית עמדו, השטיח לא זע, - כמובן שלא
ואני מוטלת שכובה על הבטן וראשי בתוך הכר
נוגעת בקולי, מלטפת אותו, צורחת מעוני, תיקח אותי אלוהים !

למחרת לא בכיתי יותר וכך גם כל השבוע החולף,
זכורים לי רק כמה התעוררויות מסיוטים, התהפכויות חוזרות
ונישנות במיטתנו ובבוקר מתחוור תמיד שהשעה לא משנה ושהוא איננו
- הוא מת.

שבוע לאחר מכן אני לוקחת עצמי בידיים,
אני אביא ביד אני חושבת לעצמי, אני אדחוף אצבעות חזק לתוך
הפות,
אני ארגיש אותו שוב,
והוא יהיה פה איתי, אפילו לרגע קצר.

אני פותחת את המגירה שליד המיטה,
לשים את המשקפיים בנרתיק,
הנה מכתב לא מוכר, סגור,
"אם לא אחזור אהובתי הניצחית", דמעה נוצצת בעיניי.
"תיהי חזקה - את חזקה, אני לא הכל -זאת סתם השליה, תקחי את
עצמך בידיים נשמתי האהובה,
העתיד שלנו כבר הובטח, נשמותינו לעד קשורות ואוהבות"
ובתחתיתו של הדף הוסיף: "אמנם זו חצי הלצה, אבל את הקונדום
האחרון בו השתמשנו שמתי בפריזר, וכיוונתי את המקרר על הקפאה
עמוקה. אם לא אשוב, אולי יהיה בכך נחמה".

הלכתי לפריזר ומצאתי שם ליד הגלידה והבשר הקפוא את ילדנו
הראשון - אוהד.
היה קר אבל הילד היה דומה שתי טיפות מיים לאביו, ותמיד שאל
ושאל על אבא,
עד שנקרא לשירות מילואים רגיל, ואני חיכיתי וחיכיתי וכשראו את
פניו בטלוויזיה כיביתי אותה מהר, לפני שהשדרן ידבר,
בסיפור הזה כבר הייתי.

שתיים בלילה, אני מנסה לישון, אך לא מצליחה,
כל עת אני מדמיינת עצמי פותחת את דלת הפריזר, מגששת מאחרי
קופסת הגלידה,
והקונדום איננו.