זו היתה בערך אותה תקופה שהכולהתמוטט. אני ונמרוד נפרדנו, רבתי
עם ההורים כל שבוע ואח שלי התגייס, כך שלא היה לי עם מי לדבר.
החלטתי: היום אני שותה. נמרוד, חשוב לציין היה איש שמתנגד
לשתיה. הוא ראה בזה מעשה לא אחראי שיוצר תלות מטופשת באנשים
שסובבים אותך. הייתי חייבת לעשות את זה רק כדיי להבהיר לעצמי
שהוא היסטוריה.
אף פעם לא היתה לנו, לי ולחברותיי, מטרה או משהו מיוחד לעשות,
פשוט היינו היו הולכות לאחד הפארקים ביישוב- חלק משתכרות, וחלק
לא. אני, בתור צופיפניקית לשעבר, תמכתי ברעיון שאלכוהול הוא לא
מטרה, אלא ערך נלווה, כמו שבצופים כיף זה לא מטרה, אלא ערך
נלווה. ולא שתיתי לעיתים קרובות.
אבל זה לא היה ממש משנה. הן המשיכו ללכת כל יום שישי לפארק,
ואני בלית ברירה, איתן.
המשקאות היו מגוונים להפליא: וודקה תות, וודקה לימון, ליקר
תפוזים, טקילה סומבררו, בירות לפעמים, וגם ג'ין. יצאנו לפארק,
קנינו שתייה בחנות הסמוכה, והתחלנו לשתות. מר, מגעיל, ומבחיל
הן רק מקצת התיאורים שעלו במוחי. אף אדם עם טיפת רחמים עצמיים
עליו ועל הקיבה שלו לא היה שותה את זה. אבל לא- לא אני. כשאני
מחליטה משהו אני מבצעת אותו. לאחר זמן מה האורות התחילו
להיטשטש. כל האנשים הזרים והמנוכרים מיישובי הסביבה נראו לי
פתאום כל כך נחמדים ומושכים. שכבתי על הדשא הרטוב ובהיתי
בשמיים. סחרחורת נעימה ליוותה אותי במשך כל הערב. הבעיות מסביב
ובעיקר נמרוד חדלו מלהתקיים ונשאר רק אני והמופע האורקולי שהיה
מסביבי.
"עמית?" שמעתי קול מוזר מאחוריי, התהפכתי וראיתי אותו- את
נמרוד, עומד, כשהבעה משונה מרוחה על פניו. "היי" אמרתי לו
וניסיתי להסתיר חיוך מטופש. "שתית?"-הוא פצח בשאלה רטורית.
"מה נראה לך?" עניתי לו המשכתי לנסות להסתיר את החיוך שלי, ללא
הצלחה מרובה.
באותו רגע הוא משך בידו מישהי שעד אותו רגע לא חשבתי שהוא
מכיר.
"זאת לימור" הוא אמר בביטחון. בחנתי את הנערה שעמדה לידו: גובה
ממוצע, בעלת מבנה רזה מדיי, שיער שחור קצר ועדינות מזויפת.
שנאתי אותה כבר מן הרגע הראשון. "איזה ריח חריף יש פה" היא
אמרה ולא היה קשה לנחש למי היתה כוונתה מופנית, פנתה לעבר
נמרוד ולחשה לו משהו באוזן. הוא רק הנהן ופנה אליי שוב- "אנחנו
ממש חייבים לזוז, עוד נאחר להצגה של שתיים עשרה".
לא הייתי מסוגלת להחזיק מעמד, דמעות התחילו לנזול מעיניי "אבל
אתה חבר שלי! " צעקתי לעברו, הוא סימן משהו ללימור, התקרב
אליי, רכן לעברי ואמר " אבל עמית, נפרדנו, את זוכרת? זו היתה
גם החלטה שלך" "אני יודעת שנפרדנו! ו...כן זו היתה גם החלטה
שלי, אבל לא ציפיתי שכל כך מהר..."
"מהר? עברו כבר יותר משלושה שבועות!" אני שונאת את הדרך שבה
חוש הזמן הולך לאיבוד בחופשים, "וגם אני לא ציפיתי ממך שישר
תלכי לעשות את מה שאת יודעת שאני שונא".
המשכתי לבכות. הוא נראה חסר אונים, אמר משהו לתמר, שצפתה בכל
הסצנה, והלך עם לימור.
כעסתי, כעסתי עליו אבל בעיקר על עצמי. איך נתתי לזה לקרות? למה
כשהעניינים התחילו להסתבך העדפתי לסגת במקום להשקיע קצת ולעבוד
על זה?! איך הלימור הזאת נכנסה לתמונה כל כך מהר? ונמרוד, איך
אחרי ארבעה חודשים רצופי חוויות, איך הוא שכח את הכול לטובת
איזו לימור אחת?!
כמה רציתי שוב שהוא יחבק אותי כמו שרק הוא יודע. אבל בתוך תוכי
ידעתי שזה לא יקרה.
רציתי למות. הכול התהפך מסביבי ונהפך לשחור, כל אותם האנשים
מסביבי חזרו לאותו ניכור שהם היו בו בתחילת הערב, אבל לא הייתי
מסוגלת לראות אותם רק הרגשתי את העיניים הבוחנות שלהם משוטטות
על פני, את הרחמים שלהם נזרקים לעברי, מחשבות כמו-"איזה ילדה
מסכנה" עוברות במוחם. רציתי להקיא, ולא רק את האלכוהול, רציתי
להקיא את כל מה שהצטבר לי בגרון, כל הגעגועים הפתאומיים לקשר
שלנו, להקיא את הרגשות שהציפו אותי מחדש.
                                                הקאתי
אבל זה לא ממש עזר. המשכנו ללכת כל שבוע לפארק ולשתות. לאט לאט
שמתי לב שאני מגבירה את כמויות האלכוהול שאני צורכת, אבל זה לא
היה לי אכפת. לפעמים, סתם כשהיה לי רע, גם כאמצע השבוע, הייתי
קונה בקבוק לבד והולכת לפרדסים שסמוכים ליישוב. הייתי יושבת
בנקודה האהובה עליי, מסתכלת על העולם שמולי. מסתכלת ומקנאה.
מקנאה באותם אנשים שיודעים מה שיש להם בידיים לפני שזה בורח עם
לימוריות למיניהן.
ערב אחד חזרתי הביתה, ונרדמתי מבלי שהספקתי להחביא את הבקבוק.
אמא מצאה אותו. התעוררתי למשמע הצעקות של ההורים שלי, שהטיחו
את האשמה זה בזה. לאחר שיחה ארוכה הבטחתי להם שזה יותר לא
יקרה, למרות שעובדה שאנחנו עוד שותות והם לא יודעים.
עכשיו, כמעט אחרי שנה, אני מבינה למה הם כל כך נבהלו. אני גם
מבינה את הטעויות שעשיתי בקשר שלי עם נמרוד. רק דבר אחד אני לא
מבינה-
איך זה שילדה בת 16 היא אלכוהוליסטית?