אני כל-כך אנוכית.  יושבת לי כאן מול המסך, קוראת שירים שלך,
וחורקת שיניים בזעם חבוי. חלאה.  איך הייתי רוצה לראות אותך
כותב שירי דיכאון. איך הייתי מתה לראות אותך שבור לב, מפורר
לגושים קטנים של כאב על הרצפה.  איך הייתי רוצה לראות את האגו
שלך,אותו אגו שהפריד בינינו תמיד, מתכווץ ובצווחת גסיסה אחת
מת. רוצה... כל-כך רוצה.
הייתי רוצה שתפגע. לא סתם משהו שיעבור לך תוך יום. לא, משהו
ממש לעומק כזה, משהו כל-כך רע שזה יחרוט עצמו על הנשמה שלך.
אילו היית קורא מילים אלו, היית נבהל.  נכון, מעולם לא ידעת
שיש בי, המלאכית שלך, את הרוע הזה, השנאה וההרס שנובע ממני
עכשיו בזרמים קולחים של מילות כאב.  אני מדהימה אפילו את עצמי,
בממשיות הזאת של השנאה, התיעוב המוחלט הזה אליך.  אלוהים, מה
עובר עלי?  למה הפכת אותי? אני קוראת שירים שלך בהמתנה לאיזה
שיר של כאב, של התכווצות אמוציונלית שתרים אותי מעל לזעם הזה
ואל תוך תחושת עליונות של זן עליון, הזן ששרד.  
בוא נגיד ששרדתי, לצורך העניין. ששיברון הלב עבר לי מהר.  אבל
אתה, לא הייתי רוצה שתשרוד.  הייתי רוצה שתישאר חשדני,
פרנואידי להחליא לגבי כל מערכת יחסים מהיום ולתמיד.  הייתי
רוצה לראות אותך סובל.
לא, זו לא אנוכיות. זה רוע. יש בי רוע עכשיו. והכל אשמתך. ועל
זה השנאה שלי עליך רק גוברת, במין מעגל סגור של תיעוב ורצון
לנקום.  מעולם לא הייתי הנקמנית אבל עכשיו, אילו היו בידי את
הכלים, הייתי הורסת אותך, וצופה במראה, מצלמת תמונות מנטליות
של הניצחון שלי.
פעם אמרת לי שאני חייבת ללמוד לחכות. למדתי. אז עכשיו אני
יושבת בשקט, לא עושה דבר, רק מביטה בך מן הצללים, מחכה שתיפול.