רציתי להתקשר אליך ידיד, להגיד לך שמשהו רע קרה לי, שאני צריכה
לדבר אבל אתה לא עונה. המשיבון שלך מלא, ההורים לא מגיבים,
והגוף שלך באדמה.
אז אמרתי אני אכתוב לך, זה בטוח יגיע אליך כי אלוהים חייב לי.
הייתי בטוחה שאני רווית לוויות. שבגילי כבר איבדתי מספיק אז
אתה מוגן. ועכשיו אני מנסה לזכור איך מתמודדים, איך מתאבלים,
איך חיים בלי
אמרו שלפחות מתת גיבור אז ריחמתי על אימא שלך, שאותה זה לא
ינחם. גם אמרו שלמות בחיוך זו לא טרגדיה אז אני בוכה רק על כל
החיוכים שלעולם לא תחייך.
יש רק עבר ולא עתיד, לנערים שמתו.
כשכולם מתו לי פתאום אז אמרו שאלוהים לוקח את ההכי טובים. כן,
כמו שקוטפים את הפרח הכי יפה בגינה. אותך אלוהים בחר בפינצטה.
ואני מקנאה בו שאתה איתו ולא איתנו.
אני מנסה למצוא מישהו ששולט במילים, מישהו שיכול למצוא את אלו
שינחמו אותי אבל כולם אילמים, נבוכים.
ואתה לא תהיה עוד. זה מה שקשה פה- לעולם לא. אני לעולם לא אוכל
לשלוח לך הודעות. לעולם לא לצחוק איתך על הנואנסים הקטנים של
החיים. לעולם לא אוכל לשמוע על עוד מחשבה כמעט פסיכוטית שהגעת
אליה. לעולם לא תתקשר עוד. לעולם לא תאהב את תל אביב עוד.
לעולם לא תאהב יותר.
לעולם לא.
אני לא מאמינה שאני כותבת לך את המכתב הזה, ידיד. |