עלינו בכביש העוקף של הקיבוץ, כשהשעון צפצף לציון השעה
שלוש.
זה היה יום שישי, ה- 28 באפריל. היה ערפל סמיך, כה סמיך שלא
ראינו מטר קדימה עם אורות גבוהים. היה באוויר משהו מבשר רעות,
מן ההרגשות שתמיד יש בערפל כבד.
   הרגשתי את האוטו סוטה חזק לשוליים ושמעתי חריקה. הרמתי את
ראשי. האוטו עמד על השוליים משמאל לכביש, בסמוך למערות הקבורה
העתיקות. משמאל לאוטו היה משהו שבתחילה נראה כמו הזיה. עמדה שם
בחורה צעירה, לבנה ובלונדינית. מה שהיה יותר מוזר הוא שהיא
הייתה ערומה לחלוטין. אבא שלי יצא מהאוטו בעצבים, נתן לה את
מעילו ו..., ברגע שהתקרב אליה יכולתי לראות איך הרוגע פושט על
פניו. אולי בגלל שזו הייתה בחורה ערומה ויפה, אבל לדעתי היה שם
יותר מזה. הוא הכניס אותה לאוטו הסקודה הישן במושב האחורי.
"קוראים לי שירלי דגן". קולה היה רך ותמים.
"איבדתי את דרכי, אני גרה בזיכרון-יעקב".
"ניקח אותך הביתה". ענה אבי בקול גברי, כנראה מתוך הרגשה שהוא
מציל את העולם.
בצאתנו מהקיבוץ הערפל התפוגג קליל. הרגשתי טוב ונינוח, כמעט
ושכחתי מהבחורה היושבת באוטו, הבחורה שכמעט דרסנו לפני כמה
דקות.
   נסענו דרך הקיצור בין גבעת-עדה לזיכרון. אני לא זוכר על מה
חשבתי בנסיעה, אני חושב שזה בגלל שלא חשבתי. פשוט נסענו, אף
אחד לא דיבר, לא עניין אותי למה בחורה ערומה מסתובבת בחור
כקיבוץ רגבים, או איך הגיעה לכאן, פשוט נסענו. זאת הייתה נסיעה
קלילה, כה קלילה שלא שמתי לב שנסענו, למרות רעש מנוע הסקודה
הישן והקפיצות בדרך העפר. לא שמתי לב לכלום.
   מצאתי את עצמי מול בית במדרחוב של זיכרון. הבית היה מואר
מאוד, למרות השעה המאוחרת. הבחורה ירדה מהאוטו, בלי להגיד שום
מילה ונכנסה לביתה. מיד כשהדלת נסגרה מאחוריה כל האורות כבו
יחדיו, כמעשה קסם.
   אני ואבי עשינו את דרכנו חזרה הביתה. לא דיברנו על מה
שקרה. לא דיברנו חוץ ממשפט וחצי של אבי.
"עד שהיא הסבירה לי איך להגיע לבית שלה". הוא דיבר בנימה של
זילזול וחוסר סבלנות.
"לילה מוזר, אה". במשפט זה סיימנו את "השיחה".
"אורון... אורון... תתעורר". זה היה אבי, צועק לי מטר ממני.
"מה?... מה אתה רוצה?... מה השעה?". אם יש משהו שאני שונא זה
שמעירים אותי בשבת בבוקר.
"בוא מהר, צריך לנסוע לבית של ההיא". המשיך אבי.
"מה?... למה?... מה אתה צריך אותי?". ניסיתי להתחמק.
"אני לא זוכר איך מגיעים, נו בוא כבר". קולו עצבן עכשיו יותר
מתמיד.
"למה?, מה קרה?".
"המעיל שלי אצלה, עם הארנק והכל". הוא דיבר בעצבים לרגע.
"טוב... טוב... אני בא".
   התלבשתי די מהר. יצאנו לדרך. ביחד הצלחנו להגיע לביתה. זה
היה תשע בבוקר. התקרבנו לבית, הדלת הייתה עשויה מעץ מלא עם
איתורי זכוכית. היה רשום עליה "משפחת דגן".
"טוק... טוק... טוק". אבי דפק על הדלת חלושות.
"רק רגע". נשמע קולה האדיב של אישה מבוגרת.
הדלת נפתחה, מולנו עמדה אישה, אכן מבוגרת. שערה הלבן הגיע לי
בערך לצוואר. היא הלבישה את השקפיה והסתכלה עלינו במבט בוחן.
"שלום, האם בתך בבית?". שאל אותה אבי בנועם.
"הייתה לי בת, היא מתה לפני שניים-עשר שנים". היא הייתה רגועה
להפליא.
"מי אתם בכלל?". היא שינתה את קולה חדות.
"אנחנו מחפשים את הבת שלך". ענה לה אבי.
"אין לך ילדים אחרים?". שאל אותה.
"לא". ענתה בקול חושד וצורם.
"יש לי בת אחת והיא מתה. קראו לה שירלי, הנה תמונה שלה". היא
נהייתה ממש חסרת סבלנות.
היא נכנסה לבית ויצאה תוך דקה אם תמונה בידה.
"הנה תראו".
הבחורה בתמונה נראתה בדיוק כמו ההיא מאתמול.
עלה לי רעיון בראש.
"את יכולה להראות לנו את הקבר שלה". היא הסתובבה אלי ונעצה מבט
כאילו הופעתי עכשיו על פתח ביתה.
"טוב, גם ככה אני צריכה ללכת לנקות אותו". קולה נשמע נכנע.
"בסדר, תודה רבה, נסיע אותך". המשיך אבי את דבריי.
   בית הקברות היה קרוב מאוד. הסתובבנו בערך דקה.
"הנה, זה שם מולכם". אמרה האישה. היא הצביעה על קבר במרחק
עשרים מטר מאיתנו.
היה משהו תלוי על הקבר, כשהתקרבנו גיליתי שזה המעיל של אבא
שלי. עברה בי צמרמורת קלה, הרגשתי את עורי, הוא היה כעור
ברווז, כה גס שהיה אפשר לשייף בוא עץ.
על הקבר היה רשום בגדול.
                                     "שירלי דגן"
                                    "1988-1964"
                                     "בת למופת"
   הרגשתי את גופי מתעוות מפחד, פחד מהלא מובן. לא מובן שאף
פעם לא יהיה מובן. הסתכלתי אל אבא שלי, היה נראה שהוא מרגיש את
אותו פחד. הוא לקח את המעיל, בחן אותו בקפדנות.
"הכל כאן". קבע בביטחון.
"תודה ר... ". הסתובבתי לאחור וראיתי את האישה רחוק ממנו, עושה
את דרכה חזרה לביתה.
   
   מקרה זה נשאר בגדר תעלומה עד היום. מהיותי אתאיסט, כנראה
גרמתי לעצמי להאמין שמישהו עבד עלינו, ואם לא, אני לא יודע מה
קרה באותו לילה.
מה שבטוח, עשיתי את זה בגלל הפחד, פחד מהלא נודע.