אז את הולכת ברחוב ופתאום נתקל בך, ככה, בלי שום הכנה מקודמת,
פח אשפה ירוק ועוד עם סמל של עיריית תל אביב.
בפעם הראשונה את מתעלמת, אבל כשזה בא בפעם השנייה והשלישית את
מתחילה לחשוד שאין פה צירוף מקרים.
אז את מתחילה ללכת ממש על שפת המדרכה, איפה שבדרך כלל אין פחים
וגם זה לא עוזר. 'מתי עיריית תל אביב הציבה פחים בצד הכביש?'
העניין לא ברור.
את מתחילה לחשוד בקונספירציה, אבל נכנסת קודם לבית אריאלה,
לחפור בעיתונים ולבדוק את העניין.
בדיוק כשאת קבורה בין שבעים הגיליונות אחרונים של "עיתון תל
אביב" את שומעת קול עולה מהצד השני של הספרייה. 'קיבינימאט עם
כל העמודי חשמל האלה, אני שורף את כולם!'.
הייאוש בקול מוכר לך, ואת זוחלת בין המדפים בניסיון לגלות את
המקור.
שם, בין שבעים גיליונות של "העיר", את מאתרת בחור אדום פנים.
כשאת מתקרבת יותר את רואה חבורה כחולה גדולה על מצחו. העניין
נראה לך חשוד, אבל את גם ככה באיחור לתור לרופא שיניים אז את
סוערת החוצה מהספרייה בלי לרדת לעומק העניין.
כשאת מגיעה הבייתה בערב את מגלה את הסימן הכחול שיש לך על
הירך, עדות לכך שגם לרופא השיניים היה פח מול המשרד.
למחרת בבוקר כשאת בדרך למוסך לתקן את הנזקים שעשית לאוטו אתמול
בלילה כשבחנייה שלך הייתה מכולת צפרדע, את מחליטה שאי אפשר
יותר ומרימה טלפון לעירייה. הפקיד צוחק ומעביר אותך.
אחרי חצי שעה של המתנה את מקבלת מישהו בצד השני של הקו:
'פסיכיאטרית שלום!' את מנתקת בזעם. 'אני פסיכית? אני?'
שבוע אחר כך את אצלה במשרד. אישה נחמדה, מבוגרת כזו, שיער אפור
מתוח אחורה. 'אז מה תוקף אותך?' היא שואלת ואת מזהה את שביב
האירוניה בקולה.
'פחי אשפה' את ממלמלת. 'אני מבינה' היא עונה. 'מתי התחלת
להיתקל בבעיה?' את מנסה להסביר של נתקלת בבעיה אלא היא נתקלה
בך והיא מהנהנת בראשה בחיוך קטן בזווית פייה ושואלת אותך על
הילדות שלך.
'מה ילדות, מי ילדות, זה משבוע שעבר' את מנסה להסביר, והיא שוב
מהנהנת ושואלת על חיי המין שלך.
חודש אחר כך ו - $1000 פחות בכיס את יותר חכמה. הבנת שמשם לא
יצא לך כלום ואת חוזרת לספרייה, לנסות למצוא את הבחור ההוא.
להפתעתך את מאתרת אותו מהר, פחות או יותר באותו מקום. את
מתקרבת בביישנות. הוא רואה אותך, תוקע בך מבט בוחן ושואל
'תמרורים?' 'פחי אשפה' את עונה.
הוא חושב לרגע ואומר 'מצטער, אבל זה שייך לעירייה'. את פורצת
בבכי והוא מתקפל. 'בסדר, בסדר, נראה מה אפשר לעשות'.
את מתיישבת לידו אסירת תודה. הוא פותח ספר גדול ועבה שכתוב
עליו "הסדרי תנועה לגרמי רחוב". הוא מדפדף לעמוד שבכותרת שלו
כתוב אשפה, ממלמל לעצמו כשהוא קורא את העמוד מתחילתו עד סופו.
'מצטער' הוא אומר, 'אין כלום על פחים, אבל אולי עגלות אשפה
יתפוס'  את מהנהנת בהתלהבות והוא מסביר לך שהאחריות המנהלתית
לעגלות אשפה ('או פחים, לצורך העניין') שייכת למזבלה בחירייה.
חסרת תקווה את נוסעת לחירייה. אחרי חיפוש מתיש את מוצאת שלט
קטן ומלוכלך שאומר "גרמי רחוב" את דופקת על הדלת בהתלהבות
ויוצא איש מבוגר, ושואל במבטא רוסי כבד 'מה?' את מסבירה לו
כמיטב יכולתך את העניין והוא מבקש שתמתיני.
את מחכה שם, בין ניחוחות הזבל עד שהוא יוצא ומודיע לך שעד שלא
תדאגי להסדרת חובותיך לארגון מחטטי האשפתות לא ניתן לטפל בבעיה
שלך 'מה?' 'מצטער גברת, אבל הזבל שלך לא מעניין. שום דבר שאפשר
להשתמש בו'.
בפה פעור את נוסעת בחזרה העירה. הופכת את הדירה. זורקת לפח מכל
הבא ליד - צלחות, כוסות, רהיטים, בגדים, את הבונבוניירה שקיבלת
לחג בשנה שעברה, שני זוגות גרביים סרוגות ונורא מגרדות שסרגה
לך ראומה ממחלקת מכירות ואת החתול. החתול מתנגד ובורח עם אחת
הגרביים. את רודפת אחריו עם מטאטא עד שהוא מחזיר.
אוספת את הכול, יורדת לרחוב (תוך התקלות בשני פחים ומאפרה)
ומעיפה למכולה הקרובה.
את הדרך חזרה את עושה לאט לאט, אבל אף פח לא צץ. עוד צעד
והביטחון חוזר, ואת רצה לך במורד הרחוב שמחה ונטולת פחים.

את כבר כמעט מגיעה הביתה ואז זה בא. את נתקלת,

פנים מול פנים,

בשני טנדרים ושלט:

"א.ד.י. - האגודה לתרומת איברים".