היא הציצה בשעון, מודעת לאיחור ולמרות זאת צעדיה לא מיהרו לשום
מקום, היא הסתכלה במשך דקות ארוכות בשמלת מחשוף שהולבשה על
בובת ראווה עם פאה כחולה וצמיד זהב מזויף.
כמה רצתה להפוך לבובת הראווה שעמדה בתנוחה אצילית ומאופקת כמה
רצתה לצאת מתוך העולם העמוס, לעמוד בין בובות הראווה ולצפות על
העולם מריחוק בלי להיות חלק מהמערכת מוצצת החיים.
עוד התבוננות אחרונה בחלון, ועכשיו אט אט היא חוזרת  למציאות
בגלל צפירות רועשות ממכונית שחורה וקטנה.
הגשם התחיל לרדת, כאילו יודע מתי באים רגעי החולשה ובא לדכא
עוד יותר. עכשיו היא התחילה ללחוץ על עצמה, השעה הייתה מאוחרת
וזה האוטובוס האחרון.
חוצה את הכביש, כבר לא עוצרת לבדוק דבר.
היא כבר נכנעה.
נכנסת לתוך אוטובוס עמוס, משלמת לנהג ומתיישבת בספסל האחורי.
הנסיעה נמשכה לנצח, פעם כל נסיעה כזאת הייתה עוברת בדקות
במוחה, היא הייתה מלאה מחשבות, טובות רעות , זה לא היה חשוב ,
העיקר שהיה לה על מה לחשוב.
עכשיו היא נשארה בודדה, אולי לאוטובוס הזה היא הצליחה לעלות
אבל שנה אחת לפני היא וויתרה על ההזדמנות לעלות על החיים שהיא
חיפשה תמיד.
לגורל כבר אין שם, ולה אין פנים.
היא לא הייתה בן אדם עצוב מטבעה, היא הייתה מהנערות שברגע שהן
מתחילות לדבר כולם המומים מהחוכמה, היא וויתרה על הכול.
בתולה בראש אבל לא בגופה, היא התחילה להיכנס לעולם ריק.
אף אחד לא ראה את זה קורה, זה קרה במשך כל כך הרבה זמן ונמרח
על כל כך הרבה אירועים, ואז כזה קרה לא היה לאף אחד דרך לעזור
לה, היא מאמינה שיש לישות כלשהי דרך לעזור לה אבל היא בעצמה לא
יודעת מה קרה לה.
יורדת מהאוטובוס מגיעה בשעת לילה מאוחרת למקום לא מוכר, מאבדת
את דרכה ומתיישבת על המדרכה.
חבורת אנשים עוברת לידה, והקולות מהדהדים בראשה. מכונית עוצרת
לידה וחלון הרכב יורד...ראש מציץ מבעד לפתח ושואל אם היא
בסדר.
היא קמה מחייכת חיוך קצר, עונה שכן וממשיכה בדרכה בחיפוש אחר
טלפון ציבורי.
"איבדתי הכל, בזבזתי את כל הילדות שהייתה לי על משחקי מבוגרים
שהלא התממשו, אני זאת כבר לא אני, אין בתוכי כלום חוץ מאברים
פנימיים חולים...זה לא האושר שאני בורחת ממנו, זאת הבדידות שלא
מוותרת עלי ...הייתי עושה הכל לצאת מעולם שאני חייה בו
עכשיו....יש בי את הרצון אבל הכוח נעלם....אני רוצה רק להירדם
עכשיו בתוך מיטה חמה  לדעת שחזרתי לעצמי..." היא מדברת לעצמה.
היא מגיעה לטלפון, מוציאה את הכרטיס נוגעת באצבעותיה הקרות על
המקשים המלוכלכים, "איפה איבדת את עצמך עכשיו..." היא שואלת את
עצמה, ואין מענה בקו השני, "לא האמנתי שאני אגיע לזה" היא
חושבת לעצמה ...
מתיישבת על הספסל, עוצמת עיניים, שום דבר כבר לא יציל אותה היא
הפסידה למרות כל המאמצים שהיא השקיעה בחיים.
היא מתחילה לשקוע בתוך החלומות המקום החם היחידי שנותר לילדה
כמוה.
אולי שם תמצא את התשובה לכל השאלות ששאלה מאז אותה שנה נוראה.
אולי שם היא תמצא את עצמה.