לילה אחד עלה יאוש על גג בניין שאף אחד לא רצה לשפץ. חוטי חשמל
צבעוניים, חתוכים באמצע, לא הספיקו לסגור מעגל. אמר שנמאס לו,
והכל על הזין שלו ושהוא קופץ. יותר מדי מזרקים הכריעו את גזר
הדין הבלתי נמנע. כנראה שמאוחר מדי...
עוד שנייה יהיה שטוח וראשו יהיה פתוח, סביר להניח שישברו כמה
עצמות חיוניות. שתי זקנות עם עגלת מכולת יברחו מהמקום בצעקות.
וכשיבואו מחברת קדישא כדי לקחת את יאוש יצקצקו הזקנות בלשונן
ויזילו דמעה יבשה.
כשיאוש סיפר לי על נהרות החרא שזורמים בחייו בתדירות יום
יומית, נתתי לו חיבוק ואמרתי שיהיה בסדר, מה עוד יכולתי להגיד?
אחרי הכל, המזרק תמיד היה חשוב יותר ממני.
יאוש מעוך על הרצפה וכולם בוכים עכשיו. הוא גם בא לי בחלום,
ואמר לי שאודיע לכולם שהוא מצטער שבגללו יש עכשיו סתיו, ושהוא
מצטער על השלכת, אבל הוא פשוט היה חייב ללכת, כי כאב לו
מבפנים, ראשו היה בעננים, ועל הזין שלו כל החרוזים, פשוט רצה
שאעביר את המסר בכלליות. רדף אחרי עצמו יותר מדי, יאוש.
ועכשיו הכל פתוח, ליאוש יש חבר חדש, לא יודעת איך קוראים לו,
יש על כך הרבה ויכוחים. בכל מקרה, יאוש כבר לא יכול לחבק,
אפילו לא את החבר החדש הזה שלו. שמעתי שחבר שלו ענק, אין סופי
אפילו. שמעתי שכולם מפחדים ממנו, חוץ מיאוש כמובן. שמעתי שהחבר
שלו מתחלק לשני חלקים, אבל אף אחד לא יודע לאן הוא יגיע, אז
כמובן שהפחד מפניו נובע מחמת חוסר הידיעה. יותר מדי ענק החבר
הזה שלו.
יאוש ואני, זה כבר סיפור אחר לגמרי. המוות של יאוש כבר לא משנה
כל כך, הוא כבר מת, זהו, כנראה שאין מה לעשות. אבל הזכרונות
שנותרו לי ממנו. תמיד ישבנו יחד על איזה ספסל ציבורי ברחוב,
כמו שני זקנים בני מאתיים, מחכים לקצת אקשן. ילד וחצי עוברים
ברחוב, שעת דמדומי ערב, שעת דמדומים אחרונה. ילד זורק אבן על
השכנה, ואנחנו צוחקים, צחוק מהול בדמעה. יאוש אומר שהרחוב הזה
מת כבר מזמן, רק זקנים גרים כאן, ופעם בשעה עובר איזה ילד שתעה
בדרך. באותה נשימה הוציא סיגריה לא חוקית. "אין כאן שוטרים אף
פעם, רק זקנים". ואנחנו מעשנים ויאוש מתחיל לבכות אחרי חצי
שעה, מתחיל לבעוט בפחים של השכונה, ואיזה זקנה עם תחת גדול
אומרת ליאוש שהוא משוגע, והוא זורק עליה אבן. |