ביום סגריר, יום סופה וסער,
בערב קר של עצבות וצער,
בו אין איש בא ודופק בשער,
התריסים סגורים בלי צוהר ופתח,
ודלתי נעולה על מנעול ובריח,
ערב של נצח בלי זמן ובלי עת,
כשהעיר נצורה מבוא ומצאת,
ומציצים בוילון פנים אפלים,
ובולשים בין העננים,
אז עיני הסומות מבחינות במראות,
ואוזני הכבויות קולטות הצעדים,
ואדע,
אנשי הגשם
באים.

הם לובשים אז צורה של בגדים מיוחדים,
בלי בד בלי צמר דמות וצבעים,
בגדים עדינים אנושיים וקשובים,
בלי ניע הגה אות ומילים,
ועובר בי אז גל של חום אנושי,
ועוברת בי אז הידיעה הברורה,
עוד אחתור בין גלים אנפץ משברים,
עוד יציץ מן הסבך מקום מגורים,
בו אחוש ישותם של דברים חדשים,
עוד יגיחו מאי שם מתוך אפלולית,
דוד, גד, גיל וחגית.

אך אבוי,
אין מנוס גם משבר וצער,
ועל כן, ביום סגריר יום סופה וסער,
בערב קר של עצבות וצער,
בו אין איש בא ודופק בשער,
ערב של נצח בלי זמן ובלי עת,
כשהעיר נצורה מבוא ומצאת,
ואני מסוגר בבורות אפלים,
אהיה ערירי מבקש ניחומים,
אז יבחינו עיני הסומות במראות,
ואוזני הכבויות יקלטו הצעדים,
ואדע,
אנשי הגשם
באים.