מסיפורי ארץ
התנינים
בארץ התנינים חיים יצורים בעלי ראשים קטנים ופיות גדולים.
תושביה נקראים תנינים בגלל התכונה המיוחדת הזאת של אופיים
הלאומי, אך בכל השאר הם ממש בני אדם, גברים ונשים. שמות
התנינים מזכירים את השמות האינדיאניים, למשל: דוב לבן, אריה
נבון, אורן שחור, דבורה מתוקה וכדומה, ולכן שמו של חיים בזבל,
אולי, היה יוצא דופן במשמעותו העלובה שלו, אבל לא היה חריג
בדפוסו ותבניתו משאר שמות התנינים. כך שמבחינה זו כמו מהרבה
בחינות אחרות חיים בזבל היה סתם אחד העם התניני. דרך אגב, ארצו
נקראה תנינאיה.
                                     

לקראת גיל השישים חיים בזבל היה סופר מפורסם מאוד גם בתנינאיה
וגם בעולם הגדול. מדי שנה הוא היה מוציא ספר בן כמאה וחמישים
דפים, באותו גודל, ועם אותו תוכן פחות או יותר. הוא דאג,
כמובן, לשנות את שמותיהם וחזותם של גיבוריו, כך שהקורא המצוי
לא יחוש שזה בעצם אותו ספר שהוא קנה בשנה שעברה. הסגנון של
ספריו היה קריא, קל וקליט. אחרי כל ספר היו לו כמה פגישות עם
קוראים ושם היו נמכרים ספריו, בנוסף, כמובן, לאותם העותקים,
שנקנו מראש על ידי הספריות וחנויות הספרים.

באחת הפגישות האלו נשאל הוא שאלה מעליבה: "מדוע אינך כותב ספר
טוב? הרי אתה יכול!

עד כמה שהיתה השאלה חצופה ומכאיבה, ציפה לה הסופר כבר הרבה
שנים, כי הוא פחד לשאול את עצמו אותה השאלה, אך בתוך תוכו ידע
שבלתי נמנעת היא. הוא לא יכול לענות על השאלה הזו, כי בסתר הוא
כתב את ספרו האמיתי, שלעולם לא השלים. אולי, יותר נכון יהיה
לומר, לא התחיל. בהמשך מובא כמה מרשימותיו, ששורבטו על כל מיני
חתיכות נייר. ברור, שכתב אותן לא כאשר היה מתיישב לעבוד על
ספריו הרגילים, אלא רשם אותם באותם רגעים נדירים, כאשר לא יכול
שלא לכתוב. הכוונה, לכתוב לעצמו.


אם ניתן לדמות יצירה לתינוק שנולד, אז היצירה הזו היא פרי של
אונס אכזרי. אונס על ידי אותו כח עליון שמוליך את ידו של הסופר
על גבי הנייר.

את ספרי האמיתי אכתוב על עצמי ושמו יהיה "נגד הזרם". השם "נגד
הזרם" איננו מקורי, אבל אם אני משתמש במילים כמו 'אהבה',
'אדמה', 'מוות', ולא אני זה שהמציא אותם, האם צרוף של שתי
מילים הופך אותי לגנב ספרותי?

פעם שמעתי סיפור על מישהו שנידון למאסר עולם. הוא קם לבד נגד
אלה שהחזיקו במפתחות של בתי סוהר, ובא על עונשו הבלתי נמנע.
הוא הוכנס לתא בודד, וזה היה דווקא מקובל עליו, כי הוא רצה זמן
ומקום נוח כדי לכתוב וגם מפני שממילא היה לבד גם קודם. אולם,
לא נתנו לו כלי כתיבה ונייר. כל מה שנותר לו זה לכתוב על
הקירות בדמו שלו. והיה עליו להחליט מהו הדבר החשוב ביותר שהוא
יגיד לעולם. הוא לא הצליח להחליט, עד שהגיע לגיל הזהב, ובזהב
הזה הוא קנה את חרותו. מאז יום שחרורו הוא הסתובב בעיר, וברגע
שראה חנות לכלי כתיבה, היה נעמד לידה ובכה...

לא רציתי שזה יקרה לי. לכן לא  רבתי עם בעלי המפתחות.

אבל אני גם רציתי להיות נגד. לשחות נגד הזרם. כי זה עושה את
הסופר לפופולרי ואף יותר מזה - למשפיע. רק צריך לדעת נגד איזה
זרם לשחות. אני החלטתי להיות נגד אותם הדברים שגם בעלי המפתחות
לבתי הסוהר היו נגדם.  כך בחרתי לשחות נגד הזרם הנכון. תבינו,
גם זה לא קל. לא רציתי שהזרם ישבור אותי, יסחוב אותי איתו.
אבל, על מנת לשחות נגד הזרם ומהר, אתה חייב לוותר על הרבה
דברים, על כל אלו שבולמים אותך, אתה צריך לפתח צורה זרימנית.
מובן, שלבעל ראש קטן יש התנגדות מזערית מהזרם, ואני השתדלתי
להיות תנין למופת, בעל ראש הכי קטן שאפשר.

אני גם הייתי צריך לשבור הרבה קירות, כדי להגיע לכלי הכתיבה.
אל לחשוב שאם אתה מכיר את מי שמחזיק מפתחות, אתה יכול לעבור
דרך הקירות בקלות וחופשיות. לפעמים אין דרך אחרת אלא לשוברן,
לפעמים, על מנת להגיע לבעלי המפתחות לפני האחרים. ולשבור קיר
עם הראש אפשר רק כשהראש הוא קטן, כבד וקשה-עורף. הראש שהוא כמו
בלון: גדול ומרחף בעננים איננו הולם את יעודו - שבירת הקירות.
הוא לעולם לא יוכל לשבור שום קיר. אפילו אם בעלי המפתחות
יבקשו, והם מבקשים מדי פעם. וגם כל הספרים שלי הם דמויי
טורפדו, ממהרות אל המטרה שהוצבה על ידי בעלי המפתחות, בלי
להבלם על ידי הזרמים הנגדיים שבמים. עבודה זו קשה היא.

אל תחשבו שלהיות סופר פופולרי בין בעלי המפתחות לבתי הכלא זה
קל, או שזה לא דורש גאוניות. להיפך, בעלי המפתחות הם גם בעליהם
של כל הדברים היפים, כי הכל שייך להם: נשים יפות, מוזיאונים,
תיאטרונים, כתבי עת, חופי ים, הרים, בתי ספר... הם יכולים
לבחור את הטוב ביותר. עבורם יצק מיכאלאנג'לו, עבורם נבנו בית
מקדש ומגדל אייפל... הם יכולים להרשות לעצמם להיות
אובייקטיביים בשיפוטם, ולשפוט אמן לא לפי שייכותו לקבוצה זו או
אחרת אלא לפי מידת כישוריו. תחשבו על קבוצת התנגדות קטנה, בה
לכל אדם אין תחליף. אם אחד מהם כותב שירים, אז כולם חייבים
לשבחם, אחרת הוא ייעלב ויעזבם, ולא יהיה מישהו לבוא במקומו. אם
הוא גאון - טוב, ואם הוא בינוני - מה אז? לא כך אצל אותם בעלי
המפתחות, הם יכולים לבחור בין כל האמנים שבאים למכור את
סחורתם, והרי כל אמן הוא ביסודו של דבר - מוכר, מוכר ספרים,
מוכר תמונות, מוכר שירים. כדי למכור הוא צריך לצעוק כמו בעל
דוכן בשוק, ולכן היה לי פה גדול. כפי שנאמר, הסופר חייב לחיות
ממה שלמענו הוא חי . ואני השתדלתי להיות יותר תנין מכל תנין
והצלחתי. לבעלי המפתחות יש טעם מעודן,  הם בחרו בי כטוב מכולם.
קבלתי פרס תנינאיה לספרות. אני יודע שייתכן ועם הזמן הטעם
ישתנה ובדורות הבאים ישכחוני. לא נורא, אני הייתי בזמן שלי,
והייתי טוב במקום שלי. ואולי, במרוצת הדורות שוב יגלו אותי,
כאשר יצירתי תתאים לדרישות של בעלי המפתחות של בתי הסוהר של
העתיד. מי יודע?

האמנם, נכון הוא שבעלי המפתחות לבתי הסוהר הם גם בעלי המפתחות
לעתיד?

אינני הולך לפרסם את הרשימות האלה. אני תקווה שאחרי מותי ימצאו
אותן ואני אהיה עוד יותר מפורסם, כי הצלחתי לומר לא אמת אחת,
אלא שתיים. אמת אחת שמיטיבה עם סופר חי ואמת שניה שמבטיחה
תהילה לסופר מת, זו שמעידה עליו שהוא היה יוצר עצמאי ומקורי.
ולמי אכפת אם בחייו הוא היה רעב או שבע? זו הרי בחירתו האישית.


זה הכל.  

עלי לציין שהיו עוד די הרבה רשימות כאלו, אבל אני, ואני מדגיש
אני, לא מצאתי בהן עניין, ולכן הן נמצאות עכשיו, קרוב לוודאי,
באיזשהי מזבלה. מה יהיה גורלן? מי יודע? איו לי רגשי אשם, הרי
הסופר בעצמו הפקיר את גורלו של ספרו האמיתי בידי אלו שיבואו
אחריו.