הוא נכנס לחדר עם שקית נילון שחורה וגדולה ביד.
הוא נראה כמו כל חרדי רגיל והלך ודיבר כמו שחרדים רגילים, כמו
בטלויזיה.
הוא היה שמן כזה, קצת מקריח, עם זקן ארוך ושחור וכיפה שחורה
ומעיל שחור ומכנס שחור ונעלי ריבוק שחורות. כאלו כמו שאני
נועלת לצבא רק שנראות הרבה יותר "פזמניקיות".
כמובן שהיה לו הרבה בטחון עצמי ומבט כזה של ילד שובב.

וככה עם כל הבטחון העצמי הזה הוא מתישב על יד השולחן שבצד
השני. רק הוא לבד. מתפרש על כולו. ומתוך השקית השחורה מוציא
בקבוק גדול של מיץ צהוב וכל מיני מאכלים טעימים. הוא שאל אם
מישהו רוצה מהמיץ שלו, אבל אף אחד לא ענה לו. למרות שכל מה
שאני קיבלתי מהמפלגה שלי היה סנדביץ' מעוך עם "סלט טונה
פיקנטי", שאפילו האוכל בצבא יותר טעים ממנו, והאמת היא שהייתי
צמאה.
אבל היה משהו מציק במיץ שלו. היה לי מין פחד שאם אני אשתה ממנו
או אתקרב אליו יותר מדי ידבק בי משהו מהשחור.
למרות זאת לא יכלתי להפסיק להסתכל על המיץ הזה. חשבתי לעצמי-
מענין כמה מהמיסים שאבא שלי משלם הושקעו במיץ הזה, ומאיפה
למפלגה הקטנה שלו היה כסף לקנות לו מיץ תפוזים ולמפלגה שלי
שהיא הרבה יותר גדולה לא היה.

אבל אני, אין לי דעות קדומות ולא סטיגמות לגבי אף מגזר. וזה
שיש לו כיפה לא אומר שהוא פושע. והתיחסתי אליו רגיל כמו לכל
שאר המשקיפים. והוא היה בסדר. בהתחלה.
קראו לו אלי והוא באמת השתדל להיות נחמד ואפילו ניסה להצחיק
וסיפר בדיחה שאומרת שלכהנים אסור לבוא להצביע בין שמונה לעשר
כי אז המתים באים להצביע. ואני לא ידעתי אם לצחוק או לבכות או
לקרא למשטרה.

השעה היתה כבר יחסית מאוחרת וכמעט שכבר לא נכנסו אנשים, ככה
שיכלנו לדבר ביננו. השיחה דווקא התנהלה יפה ודיברנו
באוביקטיביות על כל מפלגה. אלי ציין שבקלפי הזה היו בבחירות
הקודמות ארבעה קולות למפלגה שלו. היושבת ראש התפעלה שהוא בקיא
בחומר והגיע כל כך מוכן. אלי השיב שזה בגלל שבמפלגה שלו
משקיעים ולא חוסכים בכוח אדם או במשאבים. אני לא זוכרת אם זה
היה כששאלתי אותו מאיפה בדיוק כל המשאבים או כששאלתי אותו איפה
הוא שירת בצבא כשהוא התחיל להיות פחות נחמד והשיחה השקטה הפכה
לויכוח סוער. אני, ונראה לי שכולם די נהנו ממנו, עד שהיושבת
ראש הייתה חייבת להרוס והורתה להפסיק לדבר.

ובאווירה זו של תלמידים בעונש, כשכולם שתקו, הסתכלתי לי מסביב
על הכתה. נדמה לי שזו הייתה כתה ב'. על קיר אחד היו כל מיני
קישוטים ופלקטים שקשורים לסובלנות. על הקיר האחר היו ציורים על
שבעת ימי הבריאה מספר בראשית.
היה לי נחמד להסתכל על הציורים והרגשתי גאה לשבת בכתה הזו.
תהיתי לעצמי אם גם אלי ראה את הציורים ואם גם אצלם מלמדים את
אותם הנושאים.

כולם ספרו את השניות לעשר עד שלאף אחד לא הייתה יותר סבלנות
וב- 21:55  התחלנו לקפל את הקלפי. היושבת ראש חילקה תפקידים
בין כולם. את אלי היא הושיבה ליד שולחן והוא היה צריך לספור את
המעטפות הצהובות. לי היא אמרה לספור את הפתקים שנשארו, בשולחן
אחר. אבל אני לא הצלחתי להוריד ממנו את העינים. וזה בכלל לא
קשור לזה שהוא חרדי, פשוט כבר לא חשבתי שהוא בסדר וממש לא
סמכתי עליו. וכבר ראיתי בעיני רוחי איך הוא מחליק כמה מעטפות
לתוך  המעיל הגדול והשחור הזה, או שאולי הוא יטעה (במקרה
כמובן) בספירה, או שפתאום נמצא איזו מעטפה קרועה או משהו כזה.
ארבע שעות בערך ספרנו את הקולות. וכל הזמן הזה הוא נגע
במעטפות, פתח מעטפות, ספר פתקים, ואני לא הפסקתי לפחד ולעקוב
אחריו. אני גם לא מבינה את היושבת ראש, שהיא אחת משלנו, איך גם
היא לא פחדה מכלום ונתנה לו ככה לגעת בקולות שלנו.

תוך כדי הספירה הסתבר שהמפלגה שלו הגדילה את כוחה הפעם וקיבלה
שני קולות יותר מהבחירות הקודמות. אני, עם כל פתק שלהם ששיפדנו
ניסיתי לדמיין איך נראה האיש מהשכונה שלי, שזה הפתק שלו. ולא
הצלחתי. אף פעם לא ראיתי כאן שחור.

אלי לא נשאר עד הסוף. אחרי שהודיעו לו בפלאפון שראש הממשלה
פרש, גם הוא פרש. וברגע שהוא יצא מפתח הדלת השתררה בחדר מין
הקלה כזו, כמו כשהמורה יוצאת מן הכתה בזמן מבחן.

כשנגמר ויצאתי מהקלפי אל תוך השרב של חודש מאי, היה כל כך חשוך
בחוץ שבקושי ראיתי אותו יושב על הברזלים בחוץ עם עוד חבר שלו
בתוך המעילים הגדולים האלה שלהם. אמא שלי שבאה לאסוף אותי עמדה
לא רחוק מהם. חיבקתי אותה מרוב אושר ואמרתי לה בקול רם: "כל כך
חם היום שאפשר להשתגע".

                                                           
               
                                                           
                   מאי 99