כל מה שאני רוצה זה לחזור ולהיות שוב ילד קטן. להסתתר מתחת
לסינור של אמא,
לחשוב ששום רע לא יכול לי, להרגיש מוגן.
לשחק משחקי שכונה בחוץ עם כל הילדים, להיות הכי מהיר בשכונה,
הכי גבוה בשכונה,
לקנא באלון.
לא לחשוב על זו בה פגעתי, על זו בה אני רוצה לפגוע.
נמאס לי מכל ההתכרבלויות וההתרפקויות האלה בעבר. הוא מת!
רוצה לחזור להיות הבן של אבא.
נמאס לי להזכיר אותו. לעשות את אותם הדברים שהוא עשה. הוא מת!
היא מסתכלת עלי ורואה דרכי. מדברת איתו וצוחקת. כל כך מלאת
אושר והתלהבות שכל כך יפה לה.
כבר השלמתי עם זה שדברים פשוט לא נועדו לקרות. יש דברים שפשוט
לא מתחברים, ולא משנה כמה מנסים בכוח.
אם הייתי יכול, הייתי גורם לה להתאהב בי. זאת שכל כך רצתה
להרגיש  מה זאת אהבה...
היא פשוט לא רואה אותי.
ובינתיים, לאמא כבר אין סינור, אבא כבר קיבל התקף לב, והסולם
שלו - הוא לא עד השמיים. כולם הזדקנו. או אולי זאת עייפות של
קיץ?
אבל אני רק רוצה לישון. לישון ולקום רק כשיבואו ימים טובים.
הרוח מביאה איתה פאסימיות.......  הרוח עושה לי צמרמורות
בגב.......




29/10/98