מסביבי רק זוגות מתחבקים, מתנשקים. כאילו מזכירים לי שנפרדנו.
זורים מלח על פצעים שמסרבים להגליד. זה ממש סיוט! אני זוכר את
עצמי, כמעט מתוך כניעה, או אולי מאפיסת כוחות להלחם בה, אומר
לה בסדר. והיא היתה כל כך יפה, כל כך יפה שממש בא לי לבכות מצד
אחד שהיא כבר לא שלי, ומצד שני להתגאות שהיתה שלי מלכתחילה.
קצת שלי והרבה של עצמה.
חייכה אליי באוטובוס, הבנתי את החיוך כמזמין. התיישבתי לידה
והתחלנו לדבר. השיחה היתה קולחת. עמוקה. לא האמנתי אף פעם
שנסיעה באוטובוס יכולה להניב שיחות כל כך מעמיקות ומעניינות.
עם הקודמות שנקרו בדרכי, השיחה התנהלה כמעט כמו ריאיון - שם,
גיל, מקצוע, סגנון מוסיקלי. אף פעם לא שיחות שמזמינות עוד
שיחות.
אבל היא סקרנה אותי למן הרגע הראשון. החיוך חייב העמקה. מאז לא
נפרדנו כמעט אף פעם.
הייתי מטייל אליה בערבים, דוהר במעלה המדרגות. היתה באה אלי
מדי פעם, תמיד באותו חיוך מסקרן שאף פעם לא הבנתי את פשרו.
אהבתי להיות איתה. אהבתי לאהוב אותה.
ועכשיו, כל מה שנשאר מסביב הם רק הזוגות.
היתה פרידה מאוד טבעית, שכללה משפטים כמו: "...זה לא אתה, זו
אני..." ממש לפי הספר. ובפנים נקרעתי! רציתי לצעוק לה שתיקח את
המילים חזרה! שנלך לאכול גלידה או משהו, ונתעלם לרגע מהעובדה
שאולי זו באמת היא ולא אני. שנדחה את הקץ ואוכל להמשיך לאהוב
אותה. הייתי איתה כי רציתי, נפרדנו כי היא רצתה.
זה מעניין איך בצמדים, יש מן חלוקה טבעית כזו. כשגרנו יחד, היא
היתה מבשלת ואני הייתי מוריד את הזבל. היא הייתה תולה כביסה,
ואני מוריד מהחבל. שום דבר לא יכל לנו! גם עכשיו, בדיעבד, אני
התחלתי איתה, והיא חתכה. אידיליה!

החברים התמעטו עם השנים,הם מבינים אבל לא אוהבים את זה, הפסקתי
לצאת, אני עדיין נוסע באוטובוס, ובכל פעם, בזמן שהנהג סופר את
העודף, עיני סוקרות את האוטובוס לאורכו, מחפשות חיוך מזמין.
לא האמנתי שאגיד את זה אי פעם, אבל אני עדיין לא מוכן לנסות
שוב, עוד לא.
כל בחורה אחרת פשוט לא תעמוד בהשוואה אליה. אני לא רוצה
להשוות. אני לא מוכן להתפשר. רוצה אחת שלמה. עם חיוך מזמין.
רוצה אותה...
שהיתה קצת שלי והרבה של עצמה.




22/01/99