הרגשתי דחף עז להתקשר אלייך ולדבר, אבל לא ידעתי על מה. לא
רציתי שהשיחה תתקע או משהו כזה, אז החלטתי לכתוב. אה יודע,
בכתיבה המחשבות זורמות,וגם אם לא, אני יכולה להניח את העט,
ללעוס אותה קצת ולהרהר לי, מבלי שבכלל תחשוד בכך.

למרות שרציתי להתחיל את המכתב בפתיחה אופיינית לי, משהו
בסגנון "היי, מה קורה?" החלטתי שלא להשתמש בפתיחה שכזו, כי
נראה לי שהיא בולמת אותי ומשמשת כמעצור לדחפים וליצרים שלי.מצד
אחד זה טוב, מצד שני אולי זה לא, כי זה לא מה שאני חושבת שאני
צריכה עכשיו. אני צריכה להשתחרר.
בשיחה האחרונה שלנו אמרת: "אולי תכתבי לי על זה פעם". אז הנה
אני כאן, יושבת וכותבת לך. ולא רק על זה. ותסלח לי שאני מתפרצת
ככה. ראה הוזהרת.

זוהי הסיבה שאני כועסת עליה באמת: הייתי כל כך זקוקה השנה
לתמיכה והיא לא היתה שם עבורי. הרגשתי שגם היא היתה צריכה
תמיכה, והשתדלתי לעשות כמיטב יכולתי, אך היא כל הזמן הרחיקה
אותי ממנה. היא שידרה שאני לא מעניינת אותה, אז עזרתי לה להפטר
ממני.

אני נוסעת באוטובוס. בין שתי שכונות שלהעיר מתפרש לו כר דשא
ענקי, בשיא הפריחה, שהמוני חרציות ממלאות אותו. בא לי לעשות
משהו רומנטי. בא לי לצאת מהאוטובוס. בא לי לרוץ בשדה ולקוף לי
זר של חרציות.

ולמה הזדקקתי כל כך לתמיכה? הרגשתי פתאום נורא בודדה, אז אחרי
השיחה שלנו, שהבהרת לי היטב שאין סיכוי שנחזור, למרות שאתה
עדיין אוהב אותי. ואז כשהאחים שלי החליטו לעבור במקום משלהם.
הם עזבו את הבית רחוק מדי, לתל אביב. לעיר שלך. עיר קרובה, כ45
דקות נסיעה באוטובוס, אך בכל זאת היא נראית לי פתאום כל כך
רחוקה. דווקא שאני ואחי הגדול התחלנו להתקרב מאד אחת לשני.
עזרתי לו לעבור הוא גילה לי שהוא הומו.

לפני כשבועיים היינו בחתונה של בן שלי. אחי הצעיר שתה והשתכר
מאד. למדתי ממנו לקח. אני בחיים לא אשתה אלכוהול. רק הניסיון
שלו ללכת באלכסון הפחיד אותי, עשה לי סיוטים וגרם לי לבכות.
ואל תצחק, כי זה לא היה מצחיק. הוא הקיא והרגשתי שאני מרגישה
רע הרבה יותר ממנו.

לפני כמה חודשים אמא שלי סיפרה לי שכשהיא היתה בהריון, אבא
שלי בגד בה. למה הם לא נפרדו? כי היא החליטה להישאר איתו ולמרר
לו את החיים. בחיי שזו היתה התשובה שלה. בכלל כל המערכת יחסים
בין ההורים שלי למשפחתו של אבא שלי הוא ארוך מדי ומתוסבך
שאפילו אין לי כרגע חשק לכתוב אותו. מה גם, למרות שזה היה לפני
כמה חודשים, כנראה שאני משתמשת במנגנוני הגנה, כי אני לא זוכרת
את הסיפור לפרטים. ובאותו הרגע קלטתי: לא רק שאני מנותקת
משורשי המישפחה של אבא שלי, גם לעולם לא יהיה סיכוי שההורים
שלי ישמשו לי מודל נכון לאהבה. אולי זה היה בהשפעת שיעורי
פסיכולוגיה, אבל הרגשתי שזה לא בסדר.

סיפור מערכת היחסים שלי עם המישפחה המורחבת מצד אמא שלי גם כן
ארוך מדי. אני רק יכולה לכתוב כרגע, שכדי שכל הצדדים לכאורה
יהיו מרוצים, אני אומרת יפה שלום ולפעמים גם מחככת לחי עם לחי
לאפקט של נשיקה.

ואז הגיעה המסיבה. מסיבת יום ההולדת שלי שלפחות 40 איש הבטיחו
לי באופן אישי שיבואו. אז עד הסגירה היינו 10 איש - כולל אני.
בחיים שלי לא הייתי יותר נבוכה ויותר פגועה. אפילו החברה הכי
טובה שלי, זו שעכשיו אני לא מדברת איתה, לא הגיעה. אז מה? אתה
היית שם. האם באמת הייתי צריכה את המתח המיני הזה שהיה שם? אני
חושבת שכן. אתה הוא זה שגרם לי לחשוב פעם עד כמה אני מוצלחת.
עד כמה אני מסוגלת לאהוב. עד כמה אני מיוחדת. והרגשתי באותו
היום מיוחדת. הרגשתי מיוחדת כשהזמנת אותי לרקוד. הרגשתי מיוחדת
כשהורדת לי את הזר מהראש ואמרת לי שהתלתלים שעשיתי ממש יפים
לי. הרגשתי מיוחדת שבסוף ישבת לידי ואז קמת ונתת לי נשיקת
פרידה על הלחי.

ועכשיו אני לא זוכרת איך. מה עושים עם זה. איך מרגישם שהוא
מריח לך את השיער כאילו את הפרח האישי שלו. לדעת שמחר תתעוררי
ותכתבי עליו שיר אהבה שמאלצי.

בסוף באו אנשים. כמה בנות שאני מכירה שהביאו עוד משהו כמו 70
איש שאני לא מכירה. הנחמה שלי היא שלפחות באו.

למורים לא אכפת עכשיו. הם רוצים שתעשי את מה שהם רוצים. הם לא
יכוונו אותך. את תקיזי דם לכל עבר בניסיון נואש לקלוע למטרה.
ואת כל כך קרובה, אבל בכל זאת הם יורדים עלייך. ופתאום את מגלה
שאולי לא תעסקי בעתיד במה שכל כך רצית, כמו הדמות הזו
מהטלוויזיה, שאת כל כך מושפעת ממנה.

אני לאט לאט נבלתי. שקעתי בדיכאון וברחמים עצמיים שהביאו
לתקופה קצרה של הרס עצמי. זוכר? סיפרתי לך על זה פעם...

המרדף אחרי אינטימיות. לרוץ ולחפש אחר זוגיות ורומנטיקה
שיצילו אותי מעצמי ואולי אני אצליח ואגרום לך קצת לקנא. את
מצווה על עצמך להרגיש. ובסוף, כשהעייפות מגיעה, את נכנעת לה
בצעידה.

אני מפחדת לצאת החוצה. ולא, לא בגלל שיש שם אנשים. אני מפחדת
כמו כולם, מהמצב הביטחוני. התחלתי לנהל שיחות נפש עם אלוהים
ולבקש ממנו את כל הבקשות שתמיד רציתי שיתגשמו. לבקש אף פעם לא
מזיק, נכון? מה אתה חושב שיהיה? מלחמה? שלום?

אני לא מאמינה שכתבתי לך את כל זה.

הרגשתי מאד בודדה. הייתי לבד בבית ורציתי לעשות משהו. לא היה
לי עם מי. אפילו התקשרתי אלייך, אבל היית בירושלים. נהייתי
עצובה ובכיתי.

לפתע שמחתי שלא היה לי חברות או חברים כדי שאוכל לעשות איתם
משהו. היה פיגוע וזה היה נראה שאכפת לך. בניגוד ציפיותיי,
התקשרת אליי. שאלת אותי אם אני בסדר ואם אני לא עושה במקרה
טיול על החוף. זה היה מעניין השאלה הזו על החוף. זה אומר שאתה
בעל נפש רומנטיקנית, או שלפחות חושב שני כזאת. אני, מסתבר
בסדר, רק קצת מפוחדת.

כמה ימים אחר כך שוב התקשרת, כי היה לך צורך לדבר עם מישהו.
מישהו שמכיר אותך היטב. מישהו שמוכן לסבול אותך. מישהי שאתה
מקווה עדיין בלבך שהיא עדיין אוהבת אותך ותעמוד שם לצדך בכל
פעם שתזדקק לה. כמה פעמים היה לי את הצורך הזה והרגשתי פשוט לא
מסוגלת? וגם שכבר הייתי מתקשרת או שולחת הודעה, לא היית מגיב
בחזרה. דמיינתי אותך, אני מודה. דמיינתי אותך נמצא איתה, מישהי
שבחיים שנינו לא הכרנו. שניכם במצב אינטימי. שניכם שוכבים
בשדה, איפה שאני קטפתי בו שושנים אדומות רק לפני רגע. בגלל זה
אתה לא עונה. אני נדקרת מהשושנים ושמה אותם בתוך מים כדי
שיקשטו את השולחן. ואז אתה מתקשר, כי אתה מרגיש צורך. גורם
לרגשות לעלות ולרדת לחלופין. ואני במקום לכעוס עלייך, אני רוצה
לדבר עוד והרבה. להשלים את כל החסר. להוכיח לשנינו שאנחנו
מסוגלים להיות ידידים.

מה אני צריכה אותך? יש אחד שמשקה אותי מדי יום באהבתו. משום
מה זה לא מספיק. למרות שאני ואתה ידידים, אני פשוט לא מסוגלת
לספר לך עליו ועל היחסים שלי איתו. כי כשהעולמות האלה, שלך
ושלו, ייפגשו - אני חושבת שעולמי שלי ייחרב.

"העיניים ראו אינספור פרחים בצורות ובצבעים שונים. צבעים
בולטים כאדום, צהוב וכחול, פרחים מהסוג שחושכים על הלב ומושכים
אל הדרך הקצרה אליהם, אך כשהדרך מתקרבת לקיצה מתקרב הזיוף, שכן
אותם הפרחים אין הם אמיתיים, אין הם ייחודיים. אף אחד לא משקה
או מטפח אותם והם שורדים על חומרים קרים ששומרים עליהם מבחוץ,
אך נוגסים בהם מבפנים. אין הם שונים מהאבנים שביניהם הם
שוכנים".