ועכשיו אני עומדת מול המראה, מכפתרת את אחרון הכפתורים במסלול
של סבל וייסורים מוכנה לרדת למטה ובשלל חיוכים, לחכות לגראנד
פינאלה של בעלי.
אוה, הנה, השעון מצלצל. אישה בגילי כבר לא יכולה להרשות לעצמה
מותרות כגון הזיכרון.
אני לוקחת את הארנק הצנוע ויוצאת מן החדר המהודר. קדימה, הגיע
הזמן לצאת מן המעלית, שעת השין הגיעה! חסמב"ה! קול קורא בראשי,
השתלטי על עצמך, אני מהמהמת בעוד על פני מופיע חיוך מזהיר.
"יעקב, כמה טוב לראותך! תודה, תודה, רק אל תשכח להגיד  את זה
לבעלי"
"כן, כן, ודאי. נלך לאולם, הכל מוכן? היעילות במדינה הזו משגעת
אותי". אני מיישרת את חצאיתי ומתיישבת בשולחן הכבוד, לצד
המיועד, בעלי.
"זהו לא מקומך שרה" אני שומעת את קול אמי מתנגן בראשי "זה לא
מקומך" והיא צודקת, זה לא מקומי. הייתי צריכה להיות בארץ
המקוללת ההיא, חורשת את השממה, רק כך הייתי מאושרת. אבל מה
לעשות, השנה היא 1912, והזמנים קשים, במיוחד לנשים.
"אין זה המקום בשבילך שם, חביבה" כך אמר בעלי, וכך נחרץ דיני.
דיני נחרץ לשבת בגולה המנוכרת, בחצאיתי האפורה החדשה ובחולצתי
המעומלנת במרחץ זיעה ולהתייסר. כל מה שיכול היה להיות על מה
שעכשיו.  
אני מקללת אותך בעלי, את עצמי, אילו רק.... מה? לקום, לחייך
ולקוד, לקוד שוב, להמשיך לחייך, לחייך עוד שניה ולשבת. מי ייתן
ואמות, מי ייתן והספינה הזאת על כל יושביה....  מה שמה? לקום
שוב? לחייך, להפריח נשיקות לעבר בעלי... תודה, תודה, אני
ממלמלת...שם נוכרי... טיטא... טיטאניום....  טיטאניק!! מי ייתן
ותחרב! מי ייתן ותטבע! ואיתה כל ייסורי, אמן!




15/12/96