להרמן יצא שם של אחד שאוהב את המוות, יותר מזה, הרמן אהב
להרוג.
הוא הרג יום יום אנשים,
הוא הרג פעמיים בשבוע את הקופאית בסופר,
הוא הרג לפחות חמש פעמים בשבוע את הבוס שלו שהיה מן איש מיותר
בעולם לטעמו, כזה עם עניבה ומשקפיים עגולות, כזה איש שלא משנה
כמה הוא מכוער ומתקלח פעמיים בשבוע, הוא מזיין יותר מבראד פיט

"ואיזה כוסיות הוא מביא", הרמן מוסיף
"מזה כוסיות, כוסיות זה כלום לעומת זה"
פעם הרמן תפס אותו מזיין את המזכירה שלו בשירותים בעבודה,
הוא רצה להלשין עליו למנהל, אבל במקום זה הוא הרג אותו.
ואז הוא מת בשביל הרמן.
הרמן הורג בצורה ייחודית לו, הוא דוגל בתיאוריית ה-"אם תראה לו
כמה שהוא זבל בעצם ותשאיר אותו בחיים הוא כבר יהרוג את עצמו עם
הזמן."
אז הוא רק הורג אותו. לא יותר מזה
הרמן הרג את אחיו פעם אחת כי הוא לקח לו את המילקי האחרון
מהמקרר, אחרי זה אחיו כבר מת.
הרמן היה הורג את ההורים שלו לפחות שלוש פעמים ביום, אפילו שלא
גר כבר בבית והוא מצא דירה נחמדה של חדר וחצי בדרום תל אביב.
הוא היה מעלה זיכרונות כל היום, לא נותר לו הרבה לעשות חוץ
מזה.
כרגע הוא חיי במציאות שלא מייצרת הרבה זיכרונות,
הוא ניתק את הטלפון בדירתו, הוא לא שומע רדיו, הוא לא רואה
טלוויזיה, אין לו חברים, הוא רק מאונן מדי פעם.
אבל הוא שונא לאונן, כשהוא מאונן עולות לו כל המחשבות הכי
מוזרות לראש, אף פעם לא יוצא לו לחשוב על מין כשהוא מאונן,
תמיד הוא רואה את עצמו כגיבור על שמציל את העולם, גומר מאיך
שהוא רוצה להיות.
וכבר לא עומד לו כשהוא מביט במראה ומשפשף.
פעם היה עומד לו, אבל מאז הוא התחיל להרוג אנשים כל יום, והוא
כבר ממש שונא את עצמו על זה.
לא צריך להיות מישהו מיוחד בשביל שהרמן יהרוג אותך, צריך רק
להיות מישהו שהוא לא, אם זה קופאית בסופר, אם זה מגלומן מכוער
שמזיין כמו בראד פיט ואם זה להיות הורה, דבר שהרמן לעולם לא
יוכל להיות.
הרמן שנא ילדים, הוא אומר שהם לוקחים ממנו את שמחת החיים שלו
כי הם מראים לו שלא משנה עד כמה הוא יהיה שמח, לעולם הוא לא
יגיע לעשירית ממה שילד טמבל שלא יכול לאכול לבד שמח כשאבא שלו
מוציא לו לשון.
ההיכרות של הרמן עם המוות התחילה בגיל צעיר, החבר הכי טוב שלו
נדרס לו מול העיניים כשהוא היה בן 12, בגיל 13 עוד חבר שלו מת
כשנפל עליו עציץ מבניין , בגיל 15 עוד שני חברים שלו מתו
בתאונת דרכים, בגיל 18 שני חברים שלו התאבדו, אחד אחרי השני,
ממש בהפרש של שבועיים. זה כבר שבר את הרמן, ואז הוא החליט שהוא
צריך להתחבר אל המוות, הוא התנדב לסיירת צנחנים בשביל להרוג,
לא שינה לו את מי, העיקר להרוג.
אבל הרמן לא הרג אף אחד בצבא, למרות שהיה בסיירת צנחנים
"אתה מבין", הוא אומר לי, "ראיתי אותו, את הערבי המזדיין הזה
מרים אבן בגודל של בית, מכוון וזורק. יכולתי להרוג אותו , אבל
לא יכולתי ללחוץ על ההדק, פשוט לא יכולתי לקבל את העובדה שאני
יכול להרוג בנאדם.
אתה תופס עד כמה אדיוט אני, התגייסתי בשביל להרוג, אבל כשניתנה
לי ההזדמנות להציל את החבר הכי טוב שלי ממוות מסריח כשאבן
בגודל של בית מנפצת לו את המוח, לא יכולתי לירות, פשוט לא
יכולתי לעשות כלום ."

הרמן לא שנא, הרמן לא אהב, הרמן לא הרגיש.

"אתה קולט", עיניו יורקות אש, "הערבי המסריח הזה עמד מול החבר
הכי טוב שלי עם אבן בגודל של בית, ואני רק יכולתי לחשוב על איך
אלינור השרמוטה מוצצת, איזה מטומטם."
אחרי התקרית הזאת שיחררו את הרמן מהצבא על סעיף נפשי.
ואז הוא התחיל להרוג אנשים, כפיצוי על החוסר בצבא.
"למה את עצמך אתה לא הורג?", שאלתי אותו
"אני", הוא אמר, "אני כבר מת".
פעם הבריחה היחידה של הרמן הייתה כתיבת שירי אהבה, הוא היה
כותב לה, מספר לה איך שהוא אוהב אותה ומה שהם יעשו שהיא תחזור
סופסוף, היא תמיד הייתה בטיול לחו"ל או סתם רחוקה ממנו, אף פעם
היא לא הייתה כאן, למעשה, כשאני חושב על זה, מעולם לא פגשתי
אותה.

"מה יכלתי לעשות?", הוא ממשיך, "בגלל האזעקה המטופשת הזאת של
המכונית, אין סיכוי שהייתי מצליח לאהוב אותה".
מבין כל החרא שיש להרמן בחיים, הדבר שהכי משגע אותו זה שבזמן
האחרון הוא איבד לחלוטין את הדמיון שלו, הוא נועל את הכפכפים,
יורד באמצע הלילה לקיוסק וקונה חפיסת סיגריות, יש לו עוד פאקט
שלם בבית, אבל אם הוא לא היה קונה עכשיו סיגריות הוא היה צריך
להישאר לבד עם הקירות.
זה היה מחסל אותו בטוח.
להרמן יש טרנזיסטור בבית, הוא מפעיל אותו רק בימי זיכרון
ובימים של פיגועים ממש גדולים, הוא אוהב שמתים חיילים, ככה יש
לו אפשרות לשמוע שירים שקטים ברדיו. אני תמיד מודיע לו, הוא
כבר יודע..."יש שירים שקטים בגלגלצ", אני לא צריך לומר יותר
מזה, הרמן לא שואל כמה נהרגו, הרמן לא שואל איפה היה הפיגוע,
להרמן ממש לא אכפת, הוא כבר יודע, יש שירים שקטים בגלגלצ.
הרמן לא יכל לפגוש את אהובתו, היא בחו"ל שוב.
הייתה מכונית מתחת לביתו שהאזעקה לא הפסיקה לפעול בלילות והרמן
לא יכל לחלום יותר, אז הרמן לא אהב אותה יותר, הרמן לא ראה
אותה יותר, הרמן מת, היא הרגה את הרמן.
"אתה רואה איזה אדיוט אני", הוא אומר, "אפילו בחלום אני לא
מצליח להישאר עם מישהי יותר מכמה שעות, אפילו בחלום הן הורגות
אותי אחת אחרי השניה, ודווקא את זאת אהבתי."
"ואז אני בועט בו, אני לא מרחם, אני בועט בו כאילו היה ילד
ערבי מסריח שכרגע הרג את החבר הכי טוב שלי, אני לא יודע להסביר
את זה אפילו, כאילו נכנס בי השטן ולא יצא"
להרמן יש עכשיו משפט, לא צבאי, משפט אמיתי, הרמן הרביץ לשכן
שלו מלמטה, כי לטענתו הוא הפריד בינו לבין אהובתו, והוא דווקא
ממש אהב את זאת.
הרמן שונא שמתקרר הקפה והוא צריך לעשן את שארית הסגריה עם קפה
קר, אז הוא מכין עוד כוס קפה, אפילו אם זה בשביל שתי שאכטות.
עד שהרמן חוזר עם כוס קפה חדשה, נגמרת לו כבר הסיגריה, אז כבר
אין להרמן ברירה, הוא יורד לקיוסק בשביל לקנות עוד קופסא, אחרת
הוא יאלץ להישאר לבד עם הקירות, וזה בטוח יחסל אותו.
הרמן פעם התקלח פעמיים ביום ושם ג'ל בשיער, "לעולם לא תדע מתי
היא תגיע", הוא אמר.
עכשיו הוא כבר יודע, "היא לא תגיע".
הרמן היה בן 20 כשרצחו את רבין, אבל רבין היה בן 65 כשרצחו את
הרמן, רבין היה בן 66 כשרצחו את הרמן, רצחו את הרמן פעמיים
כשרבין היה בן 68, ופעמיים כשהיה בן 71. והרמן מוכן להישבע,
רבין, אם היה חי, היה גם בן 74 כשרצחו את הרמן שלושים פעמים עם
אבן בגודל של בית., "לשבור להם את הידיים והרגליים", הוא מצטט
את רבין, "לא יכולתי, אני מסביר לך, לא יכולתי לזוז כשהבן זונה
זרק את האבן. אם רבין היה חי בטוח היה פה שלום, אני אומר לך,
אבל טוב שככה, יום אחד אני אחזור לעזה, יום אחד אני אגיע למקום
המזדיין הזה ואתפוס את הילד הזה שעכשיו כבר בטח בן 17 או 18,
אבל אני אתפוס אותו, אני זוכר את הפנים שלו כל כך טוב, מבין כל
הערבים שיש בעזה, אותו אני אזהה, ואותו אני אהרוג, הפעם אני לא
אפחד. לפחות שירים שקטים בגלגלצ יגאל עמיר סידר לנו", הרמן
מצהיר.
"אתה בא לרדת לקנות סיגריות בקיוסק?", הוא שואל
"יש לנו פה עוד שתי קופסאות, מה אתה דפוק?" אני עונה.
אך הרמן כבר הלך, הרמן מת.  
אבל תנו לו  כמה ימים והוא יחזור לטרנזיסטור, יש שירים שקטים
בגלגלצ.