"החטא הגדול ביותר הוא הרדידות"
- אוסקר ויילד
הרדידות היא העיוורון וחוסר הדמיון, חוסר היכולת להעמיד עצמך
במקום אנשים אחרים, חוסר היכולת לחוות תחושות מורכבות, חוסר
היכולת לחשוב או לחוות מחשבות מורכבות, מקוריות או מבריקות,
חוסר היכולת להבין דברים נעלים. חוסר יכולת זה הופך את האדם
לקשה יום, או לציניקן.
אוסקר ויילד כתב פעם על אמריקה כי היא המדינה היחידה בעולם
שעברה מברבריות לדקדאנטיות ללא ציויליזציה במהלך. במצב הדברים
אותו אסקור בהמשך נוצר הרושם כאילו העולם אשר קלט את התרבות
האמריקנית בכניעה, או גרוע מכך בשקיקה הוא כיום הבליל הגרוע
ביותר של דקאדנטיות וברבריות מעורבות יחדיו. רושם זה הוא
הנכון.
האוכלוסייה מורכבת בסכימה כללית מרוב גורף של בורים, חמומי מוח
וחסרי השכלה; מיעוט גדול של אינטלקטואלפובים: כלומר ציבור ולו
ידע קלוש לגבי מהי השכלה, ולהם ניתנו במערכת החינוכית כלים
בסיסיים ומינימאליים לחשיבה ולהמשך התפתחות ובהם הם חוששים
לעשות שימוש, משום חשש שכל מחשבה גדולה שתצר על פתח הכרתם,
תכביד על נטל חייהם ותכריע אותם מטה. ככאלה הם חוששים מאוד מכל
נושא כבד ונוהגים להתקיף באופן שרירותי כל הנוטה להתיימרות
מסויימת או לנסיון לחשיבה באחת המילים המסוכנות ביותר בשפה
העברית: 'פלצנות'.
הבה נתעכב רגע על מהות המילה הזו. המילה הזו, האופנסיבית
ויזואלית ומילולית תוקפת את הדובר ברובד הנמוך ביותר (הפיזי)
כשהיא משווה לו אופי מגוחך ומגונה. למעשה ברוב המיקרים, אמירתה
של המילה הזו היא תחילה של מתקפתן של הברבריות, הבורות וחוסר
הידיעה על מה שאינה רוצה להתעמת איתו, או להתעמק בו על ידי
פטירתו באופן גורף כ'פלצני'.
עוד פוביה נוספת הקיימת באוכלוסייה הזו היא הפחד מהחיים
ומשמעותם. למעשה אוכלוסייה זו, של חילוניים מחינוכם, אשר עולמם
הרוחני והאינטלקטואלי אינו רחב מספיק על מנת לתמוך בחוסר
האמונה שלהם בצורה מספקת נוהגים להתחמק משאלות החיים בצורות
שונות של אסקפיזם, אם מדובר על חובבי מוסיקת הטראנס המוצאים את
דרכם ברוחניות בגרוש, או אם מדובר בקונפורמיסטים נלהבים שבגיל
21 נרשמים לפקולטה למדעי המחשב ומתחתנים שנתיים לאחר מכן. כל
הפעולות הללו מתבצעות למען שמו של האסקפיזם והן דרכים שונות
לנסות להימלט מהשאלות והתשובות החשובות יותר, אשר דורשות כושר
אינטלקטואלי, אמוציונאלי ורוחני מסוים להתמודדות.
למעשה אוכלוסייה זו תופסת פעמים רבות את הידע הניתן לה במערכת
החינוך כמשא מכביד, אותו הייתה מבקשת לפרוק מעל כתפיה, ופעמים
רבות מתקנאת בחסרי הידע אשר לא טעמו כביכול מפרי עץ הדעת ועל
כך יורחב בהמשך. מלבד אלו קיים קמצוץ נוסף המורכב מסוגים
שונים, מנותקים, אינטלקטואלים, צעירים בעלי רוח בוערת וכו'
לאלו עדיין נמצאת תקווה.
הגרועים מכל הם המיעוט הגדול, להם ניתנו הכלים הבסיסיים לחשיבה
ואילו הם בחוסר רצונם לשאת את משא החשיבה מעדיפים להימלט
לאסקפיזם ובורות. אלו הם רוב בוגריה האיכותיים כביכול של מערכת
החינוך הישראלית.
המצב הבלתי נסבל הוא שלאחר שתנועת ההשכלה השיגה את הישגיה, אין
ההמונים אשר חונכו על ברכיה מוכנים לשאת בתוצאותיה ומעדיפים
לחזור אחורה אל הבהמיות. הללו, מקריבים את אישיותם על מזבח
העצלנות האינטלקטואלית והמטאמורפוזה שהם עוברים, היא כפי שרשם
רוגל אלפר במאמרו המבריק 'מילון טלויזיה' (העיר, 30.4.99) ממצב
האליטיסטיות למצב האירוניזטוריות למצב הבהמיות.
כל האנשים שווים, ומכאן נובע כי כל אדם שחונך באופן היאות עלול
לפתח רגישות ליופי ודמיון, אולם הגרועים ביותר הם אלו שזורקים
מתנה זו, הנפלאה מכל, ומוצאים עצמם מעדיפים את הרדידות
והבורות. על סוג זה של רדידות ובורות קשה לסלוח.
'יסוד הבורות בחיים, הוא לא הכשלון להבין באמנות. אנשים
מקסימים, כמו הדייגים, הרועים, האיכרים, עובדי האדמה והדומה
להם, אינם מבינים דבר באמנות, והם מלח הארץ. הבור, הוא אותו
אדם המשרת את הכוחות הגסים שבחברה, את אותם כוחות עיוורים
ומכאניים, ואינו מסוגל לזהות כוח חי ודינאמי כשהוא נתקל בו,
בין אם כוח זה מצוי באדם בודד או בזרם ותנועה כלשהי.' (אוסקר
ויילד, דה פרופונדיס, עמ' 199).
אין אני מבקש לצאת במתקפה על אלו הנקראים בהתנשאות רבה 'האנשים
הפשוטים' ואשר אליהם ללא ספק כיוון אוסקר ויילד בציינו את
'הדייגים, הרועים, האיכרים, עובדי האדמה והדומה להם'. לכל
תקופה יש את 'האנשים הפשוטים' שלה: הצרה בתקופתנו היא שכיום גם
האנשים הפשוטים, אשר בעבר החזיקו פעמים רבות ביתרון התנהגותי
כלשהו על פני הזעיר בורגנים, איבדו אותה. זעיר הבורגנים היו
תמיד משעממים, אם כי מעולם לא ככיום, אולם כיום גם השכבות
הנמוכות איבדו את טיפת העניין שאולי החזיקו בעבר.
אם בעבר היה ניתן לפגוש הרבה אנשים שיספרו לך 'סיפור מעניין'
או שייתנו לך נקודת מבט מעניינת - כאלו שפעם היו נקראים בשם
'אנשים אמיתיים' או 'אותנטיים' כיום מספרם של אלו מצטמצם והולך
בעוד כלי המדיה (וזהו מכל פשעיהם, פשעם החמור ביותר) מבצעים
השטחה והאחדה של בני האדם ועל שיטותיהם בהמשך.
המיעוט הכאילו-חושב נוהג להגות רבות בשאלה המגוחכת 'האם עדיף
להיות טיפש או חכם' (שאלה זו מתבססת על ההגיון המעוות הטוען כי
הטיפש שאינו יודע את טיפשותו ואינו מכיר בבעיות אסונות ויגונות
העולם {למעשה הטיפש מכיר בכל אלו, אלא שפשוט אינו חכם מספיק
להבין את מקור וסיבות כל אלו} יהיה מאושר מזה החכם אשר נכרע
כביכול לידי Weltschmertz ילדותי מעצם הבנתו את הטראגיות
שבקיום) אשר הינה למעשה שאלה שבמותרות אשר לא תכיר מקומה בחיקם
של אלו השואלים שאלה זו, שהברירה כבר נקבע בעבורם לצד הראשון.
בעצם הצבת שאלה זו מגולמת כל הטיפשות, הרדידות וחוסר התקפות
שבהשקפת העולם של אלו שהציבו לעצמם את האושר כמטרה קיומית
ונמצאים אומללים משום חוסר אפשרותם להשיגו.
הצבת האושר כמטרה קיומית, גישה שהיא מודרניסטית בתפיסתה, ואשר
לעצם הגייתה היו הומרוס וגתה מתפלצים, היא גישה שגויה בעליל
אולם בניגוד לתפיסות אחרות רבות ושגויות לא פחות אני מקווה
באמת ובתמים שתמחק מהקיום תוך מספר לא רב של שנים (הכימאים
המטיריאליסטים של המוח המפתחים לנו תרופות כנגד דכאון, תרופות
המותירות אותנו במצב של היי התגלותי, תרופות המשמחות אותנו,
ותרופות המרגיעות אותנו, ותרופות הממריצות אותנו וכו', מבטיחים
לנו שבעוד עשרות לא רבות של שנים תגיע אלינו סוף סוף הגירסה
המוגמרת של גלולת האושר אשר תהנדס את הכימקאלים המוחיים לרמת
אושר בצורה פשוטה כגון הצבת הערך 1 בתוך תא זכרון בינארי עליו
מוצבת התווית 'אושר'. בכך, כאשר האושר יהיה מרחק גלולה, תצטמק
לפתע מטרת החיים של כל אלו השמים לעצמם את האושר כאולימפוס
לצימוק מצומק ומגוחך והם יאלצו סוף סוף למצוא סיבה אחרת לקיום.
כזו שתהיה אולי נעלה יותר) עומדת בבסיס חוסר התפקוד
האינטלקטואלי של החברה בת זמננו.
הדרך לבורות זו שעליה אני מדבר מתחילה ברדיו ממשיכה דרך
העיתונים והטלויזיה ומסתיימת במחשב. בהשטחת בני האדם משתתפים
כל אמצעי המדיה ההמוניים - המטרה המשותפת היא להפוך את האדם
לחיית צריכה יצרנית אשר תהיה שווה בייחודה למוצרים אותה היא
מייצרת. העולם מתמלא כל העת במוצרים אותם אין איש צריך ולהם,
כך משכנעים אותנו, אנו זקוקים נואשות - העבודה, האידאל המודרני
החדגוני והטרחני הזה, שיוחד בתקופות הקלאסיות ובתקופה הרומנטית
רק לפשוטי העם, נהפכה לדגל נישא בפי כל. הדת שמופיעה כמנצחת
בפרוץ המילניום היא הקפיטליזם אשר מקיים את עצמו על ידי שכנוע
מאמיניו להקריב את זמנם וחייהם לו על ידי אידאל 'העבודה'
ואידאל ה'צריכה'. כך מתקיים הקפיטליזם, על ידי הבטחות שווא
לתמימים ולבורים תאבי הבצע: הבטחות לחיים שישתפרו על ידי
אביזרים טובים יותר, אביזרים רבים יותר, וכשאלו כבר נמצאים,
הבטחות לכסף נוסף פשוט כסף נוסף לשמו. הניצחון הוא לדת
הפרקטיסיזם.
החריצות כהת המחשבה ותאבת הבצע היא הערך עליו מחונכים אנו על
ידי מורינו והורינו. כמה סרי טעם הם חיים הנחיים למען התבססות
כלכלית. איזה בזבוז מחריד של חיים הוא זה.
התרבות נחסמת בפני ההמון והוא מפוטם בדמויות שטחיות ומשטיחות
הנעות כסרט רץ ממנו לא ניתן להתחמק, בכותרות העיתונים,
בראיונות הרדיו, בסדרות הנעורים המטופשות של טלויזיה ובמשחקי
ההכאה הממוחשבים - השלב העליון בהשטחה זו של הציבור היא המצב
אליו הגענו בו הציבור כולו בור ורדוד ללא שאר רוח. לאדם חדש
הנולד בימים אלו והמוקף מיום היוולדו באנשי ייצור המוני ללא
טיפת מקוריות או ברק מחשבתי קשה הרבה יותר לפתח יכולות אלו בו.
העיתונים מלאים בצבעים צעקניים ומבקשים כל העת להדגיש את כל מה
שסנסציוני, וולגרי, רע טעם, פולשני, ואכזרי בקיום האנושי.
הרדיו מלהג ללא הרף דיבורים צפויים לטפניים, ורפטטיביים ואי
אפשר להבדיל בו יום מקודמו, משחקי המחשב מורידים את רמתו
המחשבתית והרגשית של האדם לרמת פקעת האגרסיות - מלאים בדמויות
שאינן דמויות ומבקשים לשכנע בצורך התמידי להוציא כל העת
אגרסיות, כתורם כביכול ליציבות כלשהיא. אלימות כעיסוק,
וירטואלי או לא, גוררת רק תאבון וצורך גוברים והולכים לאלימות
וקהות גדלה לכאבם של אחרים.
סדרות הטלויזיה מלאות בדמויות שטוחות באופן נוראי, עד שבלתי
אפשרי להאמין באמיתותן. הדמויות השטוחות כל כך הללו תמיד
מכילות בתוכן רק תכונה אחת בולטת ושטחית בייצוגה, כמו דמויות
הקומדיה דל ארטה. הן כופות את תפיסות העולם המחשבתיות
והמוסריות הטרחניות שלהן על הקהל. הדמויות הללו, להן פותחה שפה
מיוחדת, שונה משפתנו ואשר דרכי ההגבה שלהן הן תמיד צפויות
ומשעממות משליטות את שפתן, את המוסר שלהן, ואת עומק רגשותיהן
על הציבור ובכך הגרועה שבהשפעותיהם - שהן הופכות את המין
האנושי לקו ייצור המוני של עובדים שחורים (יהי אלו עובדי
תעשיית הטקסטיל, או מנהלי חברות ציבוריות, או תתי אלופים בצבא)
אשר לעולם אין טעם להקשיב לדבריהם הצפויים מראש, ואשר
תחושותיהם עצמן הוכהו ורודדו לרמת אלו של הדמויות בטלויזיה
ובכך מורידות את האדם מדרגתו הקיומית אליו הגיע באמירתו של
גורקי 'אדם - זה נשמע גאה'. מושג האדם הוא מושג נזיל: אפשר
להביט עליו מהבחינה הביולוגית, הסוציולוגית או זו הפילוסופית.
ערך האדם אינו קבוע, אפילו לא תארע שום אבולוציה לעולם
ביכולתנו להעלות את ערך האדם מעלה הרבה יותר משיכולה כל
אבולוציה טבעית. מהו אדם ומה גובה רמתו, היא שאלה הניתנת לנו
לפתרון. בגיל 18 כתב דוסטוייבסקי במחברתו 'האדם הוא חידה. גם
אם תחקרהו כל ימיך ולא תדע סודו, אל תגיד כי בזבזת זמנך לריק.
אני רוצה לדעת מהו אדם, משום שאני רוצה להיות אדם'.
בעצם פיסקה זו הנשגבת כל כך מבוטאת גאונותו העמוקה כל כך של
דוסטוייבסקי. מושג האדם כפי שדוסטוייבסקי מציג אותנו בפנינו
בפיסקה זו הוא רוחני ונשגב כל כך, עד אשר הספרטנים, האתונאים
והפלורנטינים של הרנסאנס מחווירים כולם לעומתו. הצרה בתקופתנו
היא שאין זה מעניינו של אף אחד עוד, מהו אדם, או אין הם אפילו
שואפים להיות אדם. או אולי מאמינים הם כי עצם הגדרתם הביולוגית
כבני אדם היא מספקת על מנת להקרא 'אדם'. האנשים בימינו נדמים
לעיתים כדמויות מבולבלות חסרות היגיון ומניע בקומדית מצבים סרת
טעם, הם מזמזמים לידך כל העת כפלקטים על שני רגליים, מדקלמים
בפניך טקסטים אותם קלטו מאמצעי התקשורת ומלהגים כל העת על
הנושאים המשעממים, חסרי הטעם והרדודים ביותר בצורה חסרת ההשראה
והמקוממת ביותר (הגברים בדיבורם האינסופי על נשים, ספורט,
פוליטיקה וכלי רכב. הנשים בדיבורם האינסופי עוד יותר על אופנה,
סדרות טלויזיה, מין ומערכות יחסים). האוזן בניגוד לעין, לפה
ולאף היא בית הקלט החושי היחיד אותו ניתן לאטום רק בקושי ניכר
והנה בימינו נדמה כי דווקא היא הזקוקה ביותר לאטימה מפני הלהג
האינסופי. למעשה הופכים האנשים לסינתטיים כגון יצירות הבידור
ההמוניות שלשות אותן בדמותן, ובכך מתמלאת נבואתו של אוסקר
ויילד כי האומנות היא המשפיעה על החיים ויוצקת לתוכם את תוכנה.
אומנות יפהפיה יצקה טעם לחיינו, אומנות גרועה הפכה את חיינו
לגהינום.
הרדידות, הבורות וחוסר הדמיון התעשייתיים הללו הם הגורמים
לחולשתה למראית עין של המערכת החילונית. למערכת החילונית יש כל
כך הרבה יותר להציע מאשר לזו הדתית. למול התנ"ך מחזיקים אנו
באלפי ספרים טובים, מעניינים ועמוקים הרבה יותר - אולם לרוע
המזל המערכת החילונית המכחישה את עומקה גורמת לאלפים להפלט
ממנה בהרגשה של רייקנות, והופכת את המלחמה עליה לחסרת ערך. אכן
אין כל ערך להלחם על הבהמתיות החילונית כפי שהיא משתקפת בימים
אלו.
מהפוליטיקאים לא ניתן לנו לצפות לדבר, משום שהפוליטיקה היא
מוסד אחד גדול ומוסדות מלאים באנשים קטנים בינוניים וחסרי
דמיון שרומסים את כל מה שגדול מהם (אותם אנשים הכניסו את אוסקר
ויילד לכלא, וסירבו לקבור את מולייר) ורואים את ההיסטוריה
מנקודת מבטה של הנמלה. לשבחם של הפוליטיקאים של פעם ניתן לומר
שלפחות לא היו פלקטיים כגון אומני הטלויזיה של העידן המודרני.
לואי ה14 החזיק במולייר כמחזאי חצרו, הקיסר יוזף ה- 2 החזיק
במוצרט כמלחין החצר - כיום כחלק מהתרבות של הירידה אל העם -
ראש הממשלה בוחר את בועז שרעבי לבצע ג'ינגל מלוקק לתשדירי
הבחירות.
מכל אומנות הפוליטיקה נותר כיום רק יצר מבוהל להשרדות בכל מחיר
(ראש הממשלה הנוכחי למשל, המבלה את כל ימי הקדנציה בניסיון
נואש להיוותר בתפקידו, הודף סכנות מימין ומשמאל) הפוליטיקה
כיום דומה יותר מכל למשחק מלך הגבעה והיא מקיאבליות גרידא.
הפוליטיקאים הם אנשים קטנים שלעולם לא יבינו דברים נשגבים
כספרות או מוסיקה, וגישתם המנסה תמיד לפנות ולהתחנף לחלקים
הנמוכים ביותר בעם חלחלה כיום גם לאנשי הצבא, הגוף היחידי אולי
שבו חינוך בעל טעם עדיין אפשרי, ובו מקודש כיום עקרון
הוולגריות והטעם הרע בכל אבריו.
אם נסקור את המפה התרבותית האלטרנטיבית של תקופתנו המצב נראה
קודר.
חובבי הטראנס של שנות ה- 90 של המאה הזו אינם אלא גירסה
אסקפיסטית, צינית, מפוכחת ורגשנית באופן מעושה של ילדי הפרחים
של שנות ה60. המוסיקה שלהם טובה פחות, הסמים שלהם מזיקים יותר,
הם חסרים את התמימות של שנות ה 60 (משום שבניגוד לאנשי שנות ה
60 הם יודעים שהם רק אסקפיסטים מלאי הורמונים שייחנטו בעוד
שנים מעטות בחליפות עסקים), וגרוע מכך אצל אלו מהם שלובשים את
התמימות נדמית זו לטיפשות. מסת האדם של מהפכה זו מורכב מעירוב
גרוע של תרמילנים דורסניים ואימפריאליסטים, הדוניסטים אוהבי
סמים, אופרטיוניסטים תרבותיים וניו-אייג'רים עם רוחניות
בגרוש.
זוהי מהפכה בורה וחסרת דמיון הסובבת כולה רעיון חסר דמיון
וטרחני של פריצת גבולות התודעה על ידי הרג אכזרי וסיסטמתי של
תאי המוח. תרומתה היחידה היא ההתנגדות לקפיטליזם, אולם
מטיפשותה המסוממת של זו לא ניתן לצפות לדבר.
הליבראלים הם אינפאנטיליים בעלי ערכי מוסר אינפאנטיליים
המתירים לבצע כל דבר שאינו מזיק לזולת. בעזרת ילדותיות זו של
השכל הישר הפכו לבלתי נבדלים מההדוניסטים - והם גרסה גרועה עוד
יותר של הסוציאליסטים נגדם הת...יע דוסטוייבסקי בשנות ה60 וה
70 של המאה הקודמת. גם הליבראליסטים מתירים הכל אלא שבניגוד
לסוציאליסטים של המאה הקודמת הם נאבקים על זכותם לרושש את
העניים עוד יותר ולשבוע כסף בזמן נהנתנותם. אלו אולי הגרועים
ביותר בכל החברה בת זמננו בנסיונם להפוך את האדם לבהמה בעלת
הצרכים הפשוטים ביותר. בעצם אמונתם שכל שאינו מזיק מותר, שדבר
אינו מקודש מלבד זכות הקיום החופשי, ובדרכי מדידתם
המטיראליסטיות את המציאות, הם שוב מורידים את האדם לרמת הפרה
המלחכת בשלווה עשב באחו. הליבראליסטים האינפאנטיליים ילחמו עד
זוב דם על זכותם ללכת עם חולצת בטן, לאכול חזיר, לקיים יחסי
מין בנורמות שונות מן המקובל ולא יותירו טיפת מקום לשאר רוח או
מקוריות או נשגבות. ראשיתה של הליבראליות בכפירה בדת ואחריתה
בכפירה בכל כמעט. זו היא הכפירה בכל דבר נעלה החורג אולי
מגבולות ההגיון הישר והילדותי - כלומר אידאלים.
הפוסט-מודרניזם מנסר בחדווה מזה 30 שנה את הענף עליו הוא
והתרבות כולה יושבים, עד שהגיע המצב לבכי הרע בו הוא נמצא
כיום. עוד ניסור או שניים של פוסט-מודרניזם או
הפוסט-פוסט-מודרניזם וכבר ניפול כולנו לתוך ביצת הרייטינג.
ניתן לומר כי הפוסט-מודרניזם היא תנועה תרבותית שהייתה אולי
עלולה להיות רלבנטית בזמן אחר בהיסטוריה בו מצב התרבות היה
שפיר יותר אך היום היא בהחלט תנועה תרבותית בעל מסר א-תרבותי,
או אולי הפוסט-מודרניזם היא תנועה שהצליחה יתר על המידה
במטרתה. אם כך או אם כך, אין צורך כיום לערבב עוד יותר את
הגבוה עם הנמוך, מצב עיסת הגבוה והנמוך שהפוסט-מודרניזם רקח
לנו הוא כזה שגם הגבוה וגם הנמוך מדיפים שניהם סירחון ביבים.
הגרועה מכולן היא אולי האומנות של זמננו, שאינה מציבה כל
אלטרנטיבה לקיים. בעבר הומצאו שמות, הוקמו תנועות והתקיים רצף
הגיוני וכרנולוגי שבין מאורעות תרבותיים. כיום ישנו רושם
שהאומנות צולעת כמו השמות שניתנים לה בה 20 או 30 שנה
האחרונות. כיום בתקופת הניאו והפוסט אנו מגדירים את עצמנו
כעוקבים לתנועה מסוימת, ולאחר מכן כעוקבים לתנועה שעקבה תנועה
מסוימת. רוב האומנים שהמדיה בימינו מזהה אינם כלל אומנים, אלא
פופוליסטים שמקומם ראוי בעיקר בשדה האמנות.
אומנים רבים מדי מעדיפים להקדיש את עצמם לביזאר. הביזאר הוא
תופעת לוואי של הנורמל, על כל מליון נורמאל קיימים עשרה
ביזארים אולם קיים רק אחד נעלה והוא מנותק מזמנו במובן שהוא
עומד מעליו. הצרה בזמננו הוא שטובי יוצרינו שתפיסה זו אולי
חמקה מבינתם מעדיפים לעסוק בביזאר מאשר בנעלה.
ג'ויס, כשהיה בן 18, פרסם מסה על איבסן בעיתון. כשקרא איבסן את
מאמר הביקורת מיהר לשלוח מכתב תודה אישי אל גו'יס על שביקר
אותו. אולם על מי נכתוב אנו את הביקורת?
חברים וחברות לדרך בנוער שלום: הקפיטליזם והאימפריאליזם
התרבותי אינם לוקחים שבויים. זו אולי נדמית להיות תנועה
תרבותית ידידותית אולם היא דורסת את כל העומד בדרכה. אם
ברצוננו להתנגד עלינו לעשות זאת בדרכים אלימות ובכל העוצמה
האפשרית. עלינו בתור נוער העתיד מוטלת המשימה שלוודא שהריק
התרבותי הנשקף אלינו מאמצעי המדיה השונים לא יבלע אותנו לתוכו.
הבה ננתץ את מסכי הטלויזיות, נשבור את אנטנות הרדיו, נקצר את
לוחות האם, ונשרוף את רבי המכר. היינה אמר כי בתרבות בה שורפים
ספרים עוד ישרפו גם בני אדם, ואני אומרת שבתרבות בה לא שורפים
באש מאכלת ספרות גרועה, ספרות גרועה תאכל את המוחות.
על הקריאה
קריאה בספר היא אומנות. קריאה נכונה בספר עלולה להעלות ולהוריד
את ערכו באופן קיצוני. הספר לעולם אינו מתקיים ללא קוראו ולכן
זהו תפקידו של הקורא להשלים את יצירת הספר. יצירת הספר מגיעה
לידי שלמותה רק כאשר קורא בה הקורא.
ישנה אמירת זן ידועה השואלת 'כאשר נופל עץ ביער ריק האם נשמע
קול?' על אותו משקל ניתן לשאול גם, האם ערכו של הספר קיים ללא
מי שיקרא בו.
הספר כשלעצמו הוא חומר פיסי ולא יותר העיניים הקוראות בו
נופחות בו את חייו. קורא אחד יקרא ספר וישנה את כל אורחות חייו
לפיו, קורא אחר יקרא בו וימלט למצולות השינה מפאת נדידת
המחשבות. ערכו של הספר היה במקרה אחד כערכם של 20 שנות נסיון
חיים ובמקרה השני כערכו של כדור ארגעה. אנו הם אלו שמשלימים את
ערכה של יצירת האומנות. הספר מוליך אותנו רק לגדות מציאותו.
גדות אלו מסתיימים במקום בו מתחיל הדמיון לצייר לנו את תווי
פניו המסותתים של הגיבור הראשי מסנטרו של מיאקובסקי ועיניו של
באלזאק, ואת נופה המרהיב של צמחית היער העבות עליה מונחת גופתו
של חייל קווקאזי הנרצח בתקיעת סכין על רכס בהרי הקווקאז, ואותה
ציירנו בדמיוננו על פי ציור נוף של צייר מאסכולת נהר ההדסון,
בסיפורו של מקאנין; התלבטיותינו הפרטיות מתירות לנו להתדרדר אל
נבכי הגורל אליהם נקלע פאוסט ולהעלות ברוחינו שעם סיום העלילה
תגלה אלינו האמת שלנו; רגשותינו הפרטיים מותירים לנו לחוות,
ביראת קודש כה רבה את הרטט שבלב כאשר רפרוף שפתיה של אמו של
מרסל נוגע בלחיינו רגע לפני שתסגור את הדלת ולילה נוסף של
ייסורים יחל; ידיעותינו שנרכשו בתלאות, חוויות, ואהבה כה רבה
מותירות לליבנו לקפצץ בחדווה כאשר הוא מגלה מכר נחמד וידוע בין
דפיו הביקורתיים של ויילד; סקרנותנו המהורהרת, חוסר יכולתנו
להסכין עם הריק והצורך שלנו בפאתוס ארעי גורמים לנו להשליך
יהבנו על דוסטוייבסקי ולגלות עולם מוסרי ורעיוני חדש ומלהיב
אצל הישיש זוסימה ואליושה קאראמאזוב. אצל הקורא החסר את כל אלו
קיים צורך פחות בספרים שכאלו, והוא ללא ספק ימצא בהם הנאה
פחותה.
אך בידינו להעלות את ערכן של יצירות מופת אלו על ידי צורת
החוויה האינטנסיבית בה אנו חווים אותן, או לגמד אותן על ידי
קריאה ללא ידע, בתקופה לא נכונה בחיינו, ובמיקום לא נכון. יש
לבחור, בכה רבה הזהירות והעדינות את הספרים שאנו קוראים
ולקוראם בזמנם, במקומם הנכון, ובדרך הנכונה. יש לטפל בהם ברכות
בזמן הקריאה. אם קראת את טולסטוי שנה מוקדם מדי ואבדת, או אם
בחוסר נחת קראת ב'קולונל שאבר' בזמן הנסיעה באוטובוס, והנה הוא
אבד. לעולם לא תוכל לקרוא בדפיו שוב בצורה הראויה, כאילו הוא
עולם חדש ונסתר שעליו להתגלות.
בידינו לחוות יצירה בדרך גדולה ונפלאה משנחוותה אי פעם ולהעלות
את ערכה, לשנות את משמעותה, או להחיותה מחדש. הקורא הוא האומן
המושלם.
הספרים של רם אורן, עירית לינור ודוגלאס אדאמס אינם פחות טובים
משום שאוהבים אותם אנשים מסויימים ולא אחרים, או משום הם
נאהבים מסיבות כאלו ולא אחרות. אלא פשוט משום שעומק ההנאה
והרגשות שהם עלולים לעורר אינם כלל ברי השוואה לעומק ולעוצמתם
של הרגשות הכבירים והמתנחשלים העלולים להתעורר בקורא ב'אזני
גראנדה', ב'מלחמה ושלום', ב'אחים קאראמאזוב', ב'פאוסט' או
ב'בעקבות הזמן האבוד'.
אפלטון אמר לנו כי מטרתו של החינוך היא לפתח אצל התלמיד זיקה,
רגישות ואהבה ליופי. אם כך נוחלת מערכת החינוך הישראלית כישלון
חרוץ. לא צריך להתעמק רבות על מנת להסיק כי הכיעור וחוסר הטעם
שולטים בכל. אני עצמי רואה עצמי כקורבן של התעללותה התרבותית
של מערכת החינוך שמנעה ממני להתענג בצורה ראויה, אי פעם בימי,
על שיר. איני יכול להנות בצורה הראויה משיר, וזאת משום שמעולם
לא למדנו בבתי הספר את יסודות השירה, משום שלעולם לא למדנו
לטינית על מנת שיהיה באפשרותנו לקרוא את השירים הראשונים,
לקלוט ולהפנים את עדינותם באופן הראוי ולהבין מהם מקצבים,
מילים, שורות ובתים. כלומר מהו שיר.
מערכת החינוך בת יומינו, הרואה עצמה כמכשירה סיטונאית של
פועלים לתעשיית ההיי- טק וללשכות עורכי הדין המשמימים, ביכרה
ללמד אותנו שפות ברבריות שונות על פני הלטינית והיוונית
האציליות. וכך כשאני קורא על מקצב פנטה-מטרי או הקסה-מטרי, או
על אודות וסונטות, אני מתבלבל כולי וכמובן שהדבר פוגם גם
בהנאתי כשאני קורא שירים מודרנים ואיני יכול להנות משבירת
מקצבים וחוקים שאינם ידועים לי.
האנשים כיום קוראים מעט וקוראים את הספרים הלא נכונים. אם נביט
על ההיסטוריה נראה שכמה שהמצב היה גרוע היו אנשים לפחות קוראים
בשקיקה: באלזאק אושפז בגיל 14 משום שעצביו התמוטטו מעודף
קריאה, ורתר של גיתה (שהינו דמות לא מאוד משכילה מטבעה) צולחת
בהתענגות את הומרוס כאילו היה זה ספר ילדים של יהודה אטלס,
אפילו רוסו שלא היה אדם מבריק מטבעו היה מבלה את לילותיו כשהיה
בן 5 בקריאה נרגשת ונפעמת עד אור הבוקר, בספריו של קאליפראנד,
שהיה קורא עם אביו. ואילו כיום, מלח הארץ אוסף לראשונה לידיו
ספר של באלזאק בגיל 20. הורינו ומחנכינו מתעקשים כל העת: זה
קשה מדי, זה מסובך מדי ומשכנעים את הנוער שכלל לא זקוק לשכנוע,
שעדיף לו לפטם מוחו בספרים קלילים או תוכניות טלויזיה גרועות.
המושג קשה, או מסובך עדיף שלא יתקיים כלל למען קורא הספרים -
מהרגע שישים ליבו אליו אכן יתחילו הדברים להראות קשים או
מסובכים. עבור הקורא צריכות להתקיים רק המילים מרתק, מפעים,
מרגש ואם חייבים אז אולי משעמם.
מהרגע שחלחלו מילים אלו לתודעה המצב כמובן נהפך קשה, ואכן
פעמים רבות אדם שואל עצמו כיצד ורתר בן ה- 16 וקהה המוחין צולח
את הומרוס כפורס חמאה, ואילו אנו המבוגרים יותר מוצאים אותו
קשה כשיש. התשובה ניתנת גם בחוסר החינוך לשירה הקיים במערכת
החינוך, גם באי ידיעת השפה היוונית וגם אולי בפער דורות
מסוים.
מאז גתה של 1776 עברו דורות דורות של סופרים אשר פינקו אותנו
הקוראים ושינו את הרגלי החשיבה והקריאה שלנו. דפוסי הקריאה
השתנו ומהאודיסאה, שהפכה לטורקבטו טסו, שנדללה לאשה ללא
חשיבות, ולאחר מכן למחכים לגודו ממנו נבע מלאכת החיים אותו
קוראים היום הקוראים הצעירים, לא נותר כמעט דבר. נוצר מצב בו
הפער הינו בלתי ניתן לגישור, והקריאה באודיסאה שהייתה כה פשוטה
לורתר הופכת לכה קשה לקוראי דורנו. על מנת לקנות שליטה בספרות
יש להתקדם בה בצורה כרונולוגית. הדרך המועדפת ביותר היא לחשוף
את הנער לספרות הקלאסית עוד מראשית חינוכו ולא לחושפו לספרות
המודרנית הדורשת סוג אחר לחלוטין של אסתטיקה וחשיבה. בדרך זו
הנער יתפתח במקביל לספרות ויוכל להנות בצורה המירבית מקריצותיו
של גתה לוירגיליוס, של ויילד לשניהם ושל ג'ויס לשלושתם. זוהי
לטעמי הדרך האידאלית בדרכו החינוכית של הנער. אולם אם הנער כבר
נחשף לספרות המודרנית ונפשו פונקה מהפרקטיות, האבסורדיות
והתחכמות היתר של זו יהיה זה קשה יותר ויהיה עליו לעבור את
הדרך כדרך חתחתים בכיוון ההפוך. אם כך, יכשיר אותו דוסטוייבסקי
לקרוא בגוגול וגוגול בפושקין. או יכשירו פלובר לבאלזאק ובאלזאק
לרוסו ורוסו לוולטיר.
הקריאה הטובה ביותר היא מנת חלקה של הצעירות. הקריאה הטובה
ביותר מארעת כאשר הנפש עדיין פתוחה לחלוטין לרשמים והדם סוער
ודורש אידאלים. הצעיר הינו כחומר רך בידי הכותב הפנומנאלי.
תפיסת עולמו שעדיין לא התעצבה בצורה כלילה נתפסת בעל כורחה
בידי הברזל של המספר, וערכיה, ענייניה, ורעיונותיה משתנים ללא
הכר. הדרך האידאלית לקרוא רומן היא על ידי כניסה והזדהות
טוטאליות עם עולמו המוסרי, הרעיוני והעלילתי. הדרך היחידה בה
ניתן להבין ולהפנים בצורה המושלמת ספר היא על ידי כפיפות כזו.
אצל הקוראים הטובים באמת אין הדבר עניין של בחירה כלל; כמו
נערה חשקנית, גם אם יירצו לעיתים שלא להתמסר לידיה המלטפות
והמגלגלות של העלילה, אין רצונם עומד להם כאשר לטיפותיה הופכות
רכות וטלטוליה עזים מדי. לא ניתן לעולם לומר על רעיון שהובן
במלואו עד שלא הוחזק בתפיסה, עד שלא נרכש הנסיון: כיצד הוא
לחשוב כך וכך.
בספרו 'עור היחמור' מתוודה באלזאק על יכולתו להכנס בצורה
מושלמת לדמות אחרת, יכולת פנומנאלית שגרמה לכך שהוא ולא אחר
כתב את הקומדיה האנושית:
'כששמעתי את שיחתן של הבריות הללו יכולתי לחדור לתוך חייהם,
חשתי על גבי את סמרטוטיהם, הלכתי ברגלי בתוך נעליהם המרופטות;
משאלותיהם, צרכיהם, הכל עבר בתוך נפשי, או נפשי עברה בתוך
שלהם. הרי זה היה חלום של אדם החולם בהקיץ. אני נתרתחתי יחד
עמהם על ראש בית מלאכתם הנוהג עמם בעריצות, או על המנהגים
הרעים שנותנים להם לבוא פעמים רבות בלי לשלם להם את שכרם. מידה
זו לעזוב את מנהגי, להיות לאיש אחר ממה שהנני בשל שכרון
הסגולות המוסריות, ולשחק משחק זה מרצון, אלה היו שעשועי. למי
חייב אני להודות על כשרון זה? כלום זוהי חזות משנה? האם זוהי
אחת מאלה הסגולות שכל המשתמש בהן לרעה סופו טירוף הדעת? מעולם
לא חקרתי את הסיבות של יכולת זו; היא מצויה בי ואני משתמש בה,
זהו הכל.'
סופרים גדולים מחזיקים ביכולת להיכנס בצורה מושלמת לדמותו של
אחר על מנת לכתוב בדמותו או עליה, קוראים גדולים מחזיקים באותה
יכולת על מנת להתמסר כללית לדמות אותה יצקו סופרים גדולים. רמת
ההתמסרות היא במקרים רבים זהה.
כפיפות זו אינה התמסרות מוחלטת לעד, אלא מין פוליגמיה בה
השפעתו המהפנטת של אהוב ישן שוככת לה מיד עם נגיעתו הלטפנית
הראשונה של חדש.
קריאה ללא תהפוכות נפש כאלו, למרות שאינה פסולה, אינה משתווה.
הקוראים בצורה זו, הקוראים במוחם, לעולם יתקנאו בקוראים בנפשם.
לעולם יתקנאו בתשוקתם של אלו בצרות עין של נשים נימולות. קריאה
ללא קבלה מוחלטת מוציאה את שאר הרוח מהאומנות והופכת את הספר
לתרגיל רעיוני ואסתטי בלבד.
לעיתים יקלע לחיקו של הקורא הלז ספר שנגיעתו לא תמחה מטבליות
זכרונו ומלוחות רגשותיו. הוא יצטמרר בחושבו עליו ויהרהר
'נגיעתו של זו הייתה האמיתית ביותר' אולי מצא בו דבר בו יאמין
באמת ובתמים ואותו ירצה לנצור עמו לעד. הוא ישבע שלא ישכחו.
אולם עד כמה שלא ינסה, יקשה עליו הדבר פעמים רבות, הרבה משיעלה
על הדעת. בבסיסו של קורא זה עומדת ההפכפכות, ואמירתו של ויילד
כי האומן הוא זה הבוחר את האסתטי על האמיתי מנחה את עולמו.
בין הספרים גדולים הללו שמכים את עולמו של הקורא עד כדי שדוד
ערכים אמיתי שחורג מגבולות זמן קריאתם, יש לחצוץ על ידי קריאה
באחרים, מטלטלים פחות וניטראלים לקריאה. או להקיף ספרים אלו
בספרים אחרים, זהים במהותם וברוחם שיעצימו עוד יותר את רוח
תקופתו של הספר מחולל השינוי עד שזו תשקע מאליה בנפשו של
הקורא, אשר נפשו זקוקה כל העת לגירויים חדשים, וכעבור זמן זה
או אחר תדרוש לה רעיונות חדשים לעיכול, וגיבורים ועלילות בעלי
גווני טעם שונים.
בגלל אלמנט הקבלה הטוטאלית הלז, ניתן לומר כי הקורא המושלם הוא
זה שעדיין לא התבגר. זה שהתבגר מחזיק כבר בדעות מוצקות משלו
וכל סט חדש של ערכים שייכפה עליו יתקל בקוצים מוצקים ודוקרניים
של דעתניות נחרצת. הוא יקרא ויעמיד את הנקרא, כל העת, במבחן בו
ינגיד אותו מול דעותיו שלו. זה שלא התבגר נוטה עדיין לשנות את
דעתו, ויכול לעטות על עצמו כבגדים חדשים סט דעות או ערכים
חדשים מדי יום ביומו. הקורא הטוב יקריב, אם צריך, שנים מספר
מבגרותו על מזבח הספרים הטובים, ובמקרים רבים יעשה כך גם עם
האספירציות הספרותיות שלו, משום שלקריאה נטייה להשפיע רבות על
הכתיבה. כתיבה של רומן אינה אפשרית כמעט לגבי קורא כזה הקורא
בזמן הכתיבה 30 רומנים שונים.
לכתיבה נדרשת תפיסת עולם ממוקדת, מסודרת ובוגרת. כשמגיע ...דם
לכך הוא מגלה עניין פחות יותר בתפיסות האחרים ושוקד יותר על
פיתוחה של תפיסתו.
משום כך קוראים הסופרים את עיקר משנתם בימי נערותם ובחרותם
אולם לא בימי בגרותם הספרותית. לא רק שהקריאה בשלב זה היא לוקה
בחסר מבחינה חוויתית, אלא גם שיש להשקיע את האנרגיה הרעיונית
כולה לתוך הכתיבה ואסור שאנרגיה רעיונית תבוזבז או תחדור
לאזורים או מאזורים ספרותיים אחרים. | 
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.