אני ידעתי שהוא ימות. לא היה לי שום ספק בכך, פשוט ידעתי. זה
לא עושה אותי כזה חכם, הרי כל אחד יכול לנחש שאם מתפוצץ מטען
נפץ בעודו על הגוף שלך, אז סביר להניח שלא יישאר ממך הרבה,
אולי כמה פיסות בשר מפורקות ומפוזרות בכל עבר.

ביום ראשון בבוקר הוא יצא מהבית. כולנו ידענו שסעיד ברשימת
המתאבדים. אני זוכר את היום שהוא בא וסיפר לנו שהוא הולך לעבור
את ההכשרה להיות מחבל מתאבד, ואיך שהוא תיאר לנו מה הם הולכים
לעבור בקורס וכמה שהוא מת כבר להתחיל אותו. באותו יום פתחנו
שולחן לכל השכנים והייתה חגיגה גדולה. אבא לא הפסיק לחייך ואמא
בישלה את המאכלים הכי טובים שהיא יודעת לבשל.
אני בחיים לא אשכח את היום הזה, במיוחד בגלל השיחה שהייתה לי
עם סעיד באותו הלילה. אחרי שכל האורחים הלכו ואמא סיימה לנקות
את הבית, שתינו עוד קנקן תה אחד רק אנחנו - המשפחה, לברך אישית
את סעיד. אחר כך אבא ואמא נישקו כמה פעמים את סעיד והזכירו לו
עד כמה הם גאים בו, וסעיד ואני הלכנו לחדר שלנו לישון.
לפני שנרדמנו סעיד אמר לי שהוא צריך לדבר איתי על כמה דברים,
אבל שלפני זה אני חייב להישבע לו באללה שאני לא מוציא את
הדברים האלה מהפה שלי כל עוד אני חי. נשבעתי באללה וסעיד התחיל
לדבר.
הוא סיפר לי שבעצם אין שום קורס ושהוא שיקר להורים. שהמצב כל
כך לחוץ בזמן האחרון, שכבר לא שולחים את המתאבדים להכנות לפני,
אלא פשוט שמים עליהם חגורת נפץ ומעיל ושולחים אותם לישראל.
פעם, הוא אמר, כל מתאבד היה מקבל כבוד כמעט כמו מוחמד. היו
שולחים אותו קודם כל לשבוע הכנה עם עוד כמה מתאבדים לעתיד. שמה
היו באים כל מיני אנשים חשובים מארגונים גדולים כמו החמאס או
הג'יהאד האיסלמי ומדברים איתם על כמה זה חשוב מה שהם עומדים
לעשות, ואיך שהם הולכים לדאוג אישית לכל אחד ואחד מבני המשפחות
של המתאבדים. באותו שבוע הם גם היו מתאמנים על כל מיני סוגי
נשקים ורימונים, עוברים כמה שיעורי קרב מגע לעת הצורך ובעיקר -
מקבלים הרבה כבוד מכולם.
אבל עכשיו, המצב בקאנטים. עכשיו הם רק מקבלים בוחטה של כסף
(סעיד לא הסכים לגלות לי כמה בדיוק, אבל אמר לי שזה יסדר אותנו
לכמה שנים הבאות לפחות) וזורקים אותם על אוטו בדרך לאיזה עיר
גדולה בישראל.
שאלתי את סעיד אם הוא מפחד. הוא הסתכל לי ישר בעיניים ואפילו
שהיה חושך קלטתי שזה המבט שאני הולך לזכור כל החיים שלי והלאה,
ואמר לי שכן. הייתי בטוח שהוא יכעס עליי ששאלתי אותו כזאת
שאלה, אבל הוא פשוט אמר כן ואחרי כמה שניות הוסיף שהוא מפחד,
אבל בטוח במה שהוא עושה ושהוא הולך לעשות את זה ללא שום
חרטות.
אחרי זה שנינו שתקנו למשך כמה דקות, עד שסעיד קם מהמיטה שלו
והתיישב על שלי, מסתכל עליי מלמעלה. ראיתי דמעה יורדת מהעין
שלו והתפלאתי שהוא לא מנגב אותה מיד. שאלתי אותו אם הכל בסדר,
והוא ענה שכן, ואולי לא, ושבעצם... הוא לא יודע. ואז הוא אמר
לי שהוא רוצה לבקש ממני משהו. סעיד ביקש ממני שאני לא אלך בדרך
שלו. שאני לא יעזוב את החיים שלי ככה פתאום ואהרוס את
הפוטנציאל שיש בי. הוא ביקש ממני, ממש התחנן, שבעוד שנתיים,
כשאני אגיע לגיל 18, אני לא יעשה את מה שהוא עכשיו עומד לעשות.
הייתי מאוד מבולבל. שאלתי אותו אם הוא לא רוצה לעשות את זה,
וסעיד ענה שמה פתאום, שאני אפסיק לדבר שטויות ולהיות ילד קטן
ושבטח שהוא רוצה לעשות את זה. הוא פשוט לא מוכן לעשות את זה
בידיעה שגם אני אלך אחריו ויעשה את זה. הוא יודע שזה מעשה
צדקה, שבזכותו הופכים להיות קדושים בשמיים יחד עם אללה, אבל
עדיין... הוא כל כך אוהב אותי שהוא לא רוצה שאני אקטע לעצמי
ככה את החיים רק בגלל שהוא הלך ועשה את זה לפניי. סעיד לא עזב
אותי בשקט עד שהבטחתי לו שאני לא אתאבד כשאהיה גדול ושאני אשאר
כאן לשמור על אמא ואבא ושתי האחיות הקטנות שלנו. אחרי שהבטחתי
לו כמה פעמים כדי שיעזוב אותי כבר, סעיד סיפר לי שהוא יוצא
מהבית ביום ראשון בבוקר מוקדם. הוא אמר שאסור שמישהו ידע על זה
חוץ ממני, ושהסיבה שהוא מספר לי את זה היא רק בשביל להראות לו
כמה אני חשוב לו. אם מישהו יידע על זה, חיי עלולים להיות בסכנה
וכך גם חיי משפחתנו. שוב הבטחתי לסעיד שאני לא אגלה לאף אחד
שביום ראשון הקרוב בבוקר, סעיד הולך לעלות על האוטו של מחמוד
מהכפר לידנו ואיתו לנסוע עד לעפולה ומשם כבר הוא יחליט איפה
להתפוצץ.

ביום ראשון בבוקר הוא יצא מהבית. בטלויזיה הישראלית הודיעו
ששמו של המחבל המתאבד שהתפוצץ בתחנה המרכזית בעפולה והרג 6
אנשים הוא סעיד אבו אחמד, מהעיר ג'נין. אבא כל כך התאכזב שלא
הספיקו לצלם בוידאו את סעיד לפני ההתאבדות, כי אחרת הייתה לו
עוד הזדמנות לראות את בנו הקדוש בו הוא כל כך גאה. אני לא
סיפרתי לו  שידעתי שאין זמן לצלם את סעיד, בגלל הבהילות לשלוח
אותו לבצע פיגוע. לא רציתי להרוס לו את השמחה. כל אותו שבוע
הייתה אצלנו בבית חגיגה. שכנים וחברים נכנסו לברך אותנו,
קיבלנו המון מתנות ומאכלים מכל מיני אנשים שתמכו בסעיד ואפילו
ראינו קצת כסף מהחמאס שהבטיח לעזור לנו בכל מה שנצטרך מהיום
והלאה.

מאז עברו שנתיים וחצי. אני כבר בן 18 וחצי, אפילו יותר - עוד
מעט 19. מאז שסעיד התאבד, לא מפסיקים לדבר עליו בבית ובשכונה.
לי זה התחיל להפריע רק מאז שהפכתי לבן 18. מאותו הרגע, החיים
שלי הפכו לאסון. אני מסתובב בבית בפחד. לא עובר יום שאבא שלי
לא שואל מתי אני מצטרף לאיזשהו ארגון טרור והולך להמשיך את
המסורת שאחי הגדול והקדוש, סעיד, התחיל. לפעמים אני מתעלם ולא
מתייחס, אבל לפעמים זה כבר כל כך פוגע בי. אני לא מבין - הם כל
כך רוצים שאני אמות? שאני אעזוב אותם ואלך? הרי אין להם מי
שימשיך את המשפחה חוץ ממני...
לפני שבוע היו אצלנו דודים שלי, אחיו הגדולים של אבא. איכשהו,
השיחה הגיעה כמובן לסעיד, ומשם, במסלול מאוד צפוי - אליי. כולם
לא הבינו למה אני לא עושה משהו עם החיים שלי והולך להצטרף
לרשימת המתאבדים? עלק עושה משהו עם החיים שלי, פשוט תגידו שאתם
רוצים שאני אסתלק וזהו! נמאס לי כבר. לפעמים אני כבר חושב על
להתאבד באמת. לבד, עם עצמי, בלי להרוג אף אחד. כבר כל כך רע
לי. לא ידעתי שזה מה שיקרה אחרי שסעיד ילך. היו גם כמה פעמים
שכבר כמעט עזבתי את הבית והלכתי להירשם כבר ולגמור עם זה. אבל
אז, נזכרתי בשיחה שלי עם סעיד ובהבטחה שהבטחתי לו, ומיד חזרתי
בי. אני מרגיש כל כך אכול מבפנים, כבר לא יודע מה לעשות יותר.

לפני כמה ימים ארגנתי סידור. חשבתי על זה במשך זמן רב והגעתי
למסקנה שאני חייב לעזוב את הבית כמה שיותר מהר. אבל כדי לא
לפגוע באבא שלי ובמשפחתי, החלטתי שאני צריך לגרום להם להאמין
שאני הולך להתאבד, להמשיך את המסורת של אחי הקדוש, סעיד. לשם
כך הייתה דרושה הכנה רבה. זה התחיל מכך שדיברתי עם השכן שלי,
נסרן, שהוא מכיר מישהו מהעיתונות הפלשתינית. נסרן בירר לי אם
אפשר לארגן איזה פיברוק קטן לגבי. אם אפשר לכתוב משהו בעיתון,
משהו כמו שהייתי בדרך להתאבדות המונית, אבל המטען שלי התפוצץ
בטרם עת. מסתבר שבעד סכום כסף קטן אפשר לעשות את זה ושאני ממש
לא הראשון. מאפיה של עבודות בעיניים העיתונות הזאת.
וככה, יום בהיר אחד, הודעתי למשפחתי שאני הולך לבצע פיגוע
התאבדות. שוב הייתה שמחה גדולה שאין כמותה. שוב הוזמנו השכנים
והורמו לכבודי כוסות, ושוב בירכו אותי ואת משפחתי על האומץ הרב
שלי. כלפי חוץ שיחקתי אותה כפי המצופה ממני להתנהג, אבל בפנים
הכל כבר היה מתוכנן. הייתי אמור לצאת מהבית ביום חמישי בלילה
ולהיפגש עם חבר של נסרן, עומר, בכניסה לעיר. משם עומר אמור
לקחת אותי לירושלים, שמה מישהו ששילמתי לו מהעיתונות יכין לי
תעודת זהות ישראלית מזויפת. משמה הכל פתוח, אני יכול ללכת לאן
שאני רוצה, ולהיות חופשי ללא דאגות. הסיפור על כך שהתפוצצתי
בדרכי לאחת מהערים הישראליות אמור להתפרסם עוד ביום שישי, וככה
אני בכלל יכול להיות שקט.
ואכן, ביום חמישי בלילה, בשקט בשקט, יצאתי מהבית, סוחב על גבי
תיק עם כמה בגדים והלכתי כמה קילומטרים עד הכניסה לעיר. כמה
דקות לפני שהגעתי לנקודת המפגש, פגש אותי רסאן, מי שהיה בזמנו
החבר הכי טוב של סעיד. רסאן הפתיע אותי כשהוא תפס לי בחולצה
מאחור ואמר לי שהוא צריך לדבר איתי, בעודו גורר אותי לסמטה
חשוכה ומוסתרת. העיניים של רסאן היו עצובות, אבל הוא היה עצבני
וידיו רעדו. הוא אמר לי שהוא שמע על כוונותיי להתאבד. שיחקתי
אותה כאילו אני באמת הולך להתאבד, וניסיתי להמשיך בדרכי, מפחד
לפספס את השעה שבה קבעתי עם עומר. רסאן לעומת זה, לא ממש מיהר.
הוא התחיל לדבר, על כך שהוא יודע על השיחה שהייתה לי עם סעיד
באותו לילה. על כך שהוא יודע על ההבטחות שהבטחתי לו והשבועות
שלקחתי. רסאן התחיל ממש להתעצבן, ואמר ששבועות לא מפירים
והבטחות חייבים לקיים, ושהוא יודע שסעיד התחנן בפניי לא לעשות
את זה אף פעם. ואז רסאן סיפר לי שיום לפני שסעיד התאבד, הוא
סיפר לרסאן על השיחה שלנו וביקש ממנו להשגיח עליי, בכל מחיר.
רסאן חזר על המילים "בכל מחיר" כמה פעמים, כאילו מנסה להפחיד
אותי. אמרתי לרסאן שלא מעניין אותי מה שסעיד ביקש, כי אני יכול
לקחת על עצמי החלטות עכשיו ושאני כבר לא האח הקטן של סעיד. איך
שאמרתי את זה, הוא שלף סכין וכיוון עליי אותה.

אני עומד עכשיו מול רסאן בסימטה חשוכה. רסאן מחזיק סכין גדולה
ביד ויש לו דם בעיניים. הוא אומר שהוא יקיים את ההבטחה שהוא
הבטיח לסעיד, הוא ישמור עליי בכל מחיר.
אני ממש מבולבל. עומד מולו ולא מבין מה הוא מתכוון לעשות עם
הסכין.
הנה רסאן מתקרב אליי ומניף את היד...
אין, אצלנו הערבים, הבטחה זו הבטחה.