אחח... איך הוא יודע לזיין את השכל. איך נאבדתי. הוא עובר
נושא, אחרי נושא והעיינים שלי נודדות.

זוהי לא התחושה של חוסר אונים...זו תחושה של ייאוש..איך הדענו
מדו מג'ור 7 לנשיקות?...ובבית, יש לי כל כך הרבה מה לעשות,
ובמקום לעשות משהו אני יושבת פה.

והדקות עוברות.

ובבית, גם הוא מחכה לי. ואם הוא שוב יכעס?
נראה לי שאני מפתחת שנאה כלפי המורה הזה, כמו השינאה שלי
אליו.

בהתחלה, עוד אהבתי את שניהם. את המורה אהבתי, כי חשבתי שהוא
משהו מיוחד, הוא נראה לי כל כך מוכשר, כל כך רציתי ללמוד אצלו,
כדי שאוכל סוף סוך להרים את הראש בגאווה. למרות שאין לי סיבות
רבות גאווה, אבל ברגע שהתקבלתי, הרמתי את הראש. סוף סוף, גם
אני יכלה להיות גאה.

אותו גם כן אהבתי, בהתחלה. היינו יוצאים למועדונים, רוקדים,
צוחקים. היינו שותים, למרות שלפי החוק עדיין אסור לי לשתות.
והוא היה צוחק, ונהנה,ובעיקר-הוא היה מאושר. האהבה זה דבר
מיוחד.

אחרי חודשיים של מים שהיינו ביחד, שמתי לב שהוא התחיל להשתנות.
ואז הוא התחיל לשתות, ולאיים עלי, ולצעוק, ולפעמים זה גם הגיע
למכות.

גם המורה התחיל לאכזב אותי. היו לנו קצרים בתיקשורת, והוא היה
נקמן כל כך...וגם הוא היה צועק. גם אותו שנאתי.
ההבדל הוא שברגע שנגמר השיעור, הייתי מצליחה איכשהו לשכוח את
הכל.

והסיוט ממשיך.
המורה מדבר, ומדבר, ושוב עובר נושא.
סולמות, סולואים, מרכז העיר....איך הוא יכול לקשר בין הנושאים
הללו?

ואז מה יקרה? יגמר השיעור, ואני אחזור אליו.
ואם הוא שוב שתה? מה אני אעשה אז....

וגם ההורים שלי כועסים עלי. מאז שהריבים ביני לבינו התחילו,
ירדו לי הציונים. הם מאשימים אותי, אומרים שהוא מושלם, ושמצאתי
את אהבת חיי.

והוא עדיין מדבר...ואז הוא גם יצעק עלי, כי לא התאמנתי,ושוב
נריב. ושוב אני אקח את מה שהוא אומר ללב.
ואז אני אחזור הביתה, ואולי שוב יהיו מכות, וצעקות, כי בטוח
שהוא שוב שתה.

אולי לפני שאני אנהג חזרה הבית, אני אלך לשתות משהו, להירגע.

"בתאונת דרכים מחרידה, נהרגה לפני שעתיים בחורה צעירה, שכנראה
שתתה לפני שהתיישבה מאחורי ההגה...היא נסעה במהירות...חברה
ששמע את הבשורה התמוטט,והוא מאושפז בבית החולים וולפסון."