נכנסתי לפאב,
כבר שתיתי משהו קודם והכל התחיל להתבלגן לי בראש.
כולם הסתכלו עלי.
כביכול, גוש שמן, מסריח ומלא בזיפים אמור להיות בן-בית במקום
שכזה.
דקה במקום תוכיח זאת לכל אחד...
אך מה שהפריע להם (אולי) הייתה השקית המלאה והנוטפת בפיפי
שאחזתי בידי.
התיישבתי ליד הבר, מניח את השקית המושתנת על הדלפק. "הצהוב"
התחיל לנזול ממנה בגועל, מרטיב את מרפקי הישובים על הדלפק
ומטפטף על הרצפה בחינניות מסוימת.
"כן, מה הפעם?" שאל אותי הברמן תוך שהוא דוחף את כפות ידיו
לתוך השלולית הצהובה ונישען עליהן קדימה.
אני לא יודע כמה זמן עבר, אבל פתאום הרגשתי שמישהו נוגע לי
בעורף - המקום הכי נעים למגע לגברים על-פי סקר מדעי שקראתי פעם
בעיתון.
המגע הפך לטלטול, והטלטול הפך לטלטול מלווה בצעקות. כעבור כמה
דקות או שעות החלטתי לנקוט בצעד והתחלתי להרים את ראשי שהיה
כבד כמו שקית זבל גדולה ומלאה. הראש שלי היה כל כך כבד שהחלטתי
לוותר, ולהוריד את ה"זבל" בחזרה לדלפק.
"קום! קום! , תענה לי! תענה לי!"
בסוף נמאס לי מכל הרעש והרמתי את ראשי הכבד.
הסתבר שהברמן נבהל והחליט לנענע אותי כדי לבדוק אם אני עדיין
חי.
כשהסתבר לו שאכן הייתי עדיין בין החיים הוא באמת התעצבן - "בא
לי לפה עם שקית שתינה, נוחר לי על הפאב, מפחיד את
הקליינטים..."
כמענה הוא קיבל את אחד המבטים המזלזלים שלי ו- "אתה מוכר פה
חרא של אלכוהול , הנה קח, לא רוצה את הבירה שלך!", והחזרתי לו
בהפגנתיות את הכוס.
"לא תקבל ממני כסף בחזרה , כבר שתית את הבירה!" ענה לי המוזג
בעצבנות מופגנת.
"זה נקרא ששתיתי?!" אמרתי והצבעתי על שאריות הבירה האחרונות
שבכוס.
"אתה רמאי , זה מה שאתה, רמאי!"
איזה משורר זקן, זרוק ותימהוני החל ללקק את השתינה שלי מהדלפק
"חבל שבכלל באתי לכאן !" - אמרתי כשבאמצע עצר אותי גראפס בריא
ומסריח.
איזה ריב קטן אך רעשני בין בחור צנום לחברתו איים לקחת ממני את
אור הזרקורים,
אך מייד (או בעצם אולי אחרי רבע שעה) הוספתי ואמרתי:
"לפחות תן לי עוד כוס במקום..." ניסיתי לדפוק על הדלפק בחוזקה
אך כוחותיי לא עמדו לי.
"חשבתי שאמרת שהבירה שלי חרא?-" - אמר לי הברמן בעצבנות.
"כן , אבל חם היום, חם...", אמרתי ויצאתי את הפאב בכניעה -
מתכנן תוכניות לכיבוש הבירה בעתיד.