אף אחד לא הכיר את חברי להקת "רדקאפס" במשך הקריירה  הקצרה
שלהם על במות העיר. פעם בחודש, על אותה במה אפלה במקום המוכר
רק לשוחרי רוק-הביבים האפל והאוונגרדי ביותר, עלו השלושה לבמה
ונתנו לקהל לטעום ממופע הניכור הקסום והמסתורי שלהם. אחת
לחודש, מול קהל קטן של מביני-דבר, היו האורות נכבים, אור כחלחל
בודד היה מצייר את הבמה מחדש בצבעי לילה מכושף, ושלושה גברים
רזים, גפיהם ארוכות ותנועותיהם מקצועיות, מסכות שחורות מכסות
את פניהם תמיד, היו עולים ואוחזים בבס, בגיטרה ובמקלות התופים,
וכל זה לשעה, 13 שירים בדיוק, של רוק מנוכר, מלודי, מלנכולי
ומיוסר. כל הקשרים הבין-אישים, האמיתיים או המדומים, היו
מתנפצים ומאבדים משמעות לצליל המתייסר של הגיטרה. על חלק
מהצופים, הרגישים והקשובים יותר, לא היה צריך להפעיל הרבה יותר
לחץ כדי להגיע לדמעות. אף אחד לא הצליח למקם את המוסיקה שלהם
בדיוק על שום סקלה מוסיקלית. אף אחד לא הצליח לעולם לראות את
הפרצופים שלהם, לדעת מי הם.
עיתונאי אחד, כתב מתחיל בעיתון-אינטרנט ובעל שאיפות לעבור לאחד
מהעיתונים הגדולים יותר, דווקא ניסה. כמה פעמים רצה להגיע
מאחורי הקלעים, אך לא מצא שם אף אחד, גם כמה דקות אחרי סוף
ההופעה. הוא גם לא הצליח לאתר מאיפה הגיעה הלהקה לפני שעלתה
לבמה, לפני שהאור הכחול התערבב עם המסכות השחורות והצלילים
המיוסרים כדי לנתק את המאזינים מחיי היומ-יום, מהאשליות
האורבניות החמימות הדוחקות אל מתחת לסף התודעה את מתחי הקיום
העירוני חסר-המשמעות. נדמה היה לאותו עיתונאי, כי גם לאף אחד
לא אכפת ממש מי הם ה"רדקאפס" - לא לבעלי המקום, לא לסוכן שלהם,
ובטח שלא לאנשים שהגיעו להופעות, קהל קטן של כמה עשרות טיפוסים
שרגשות מלנכוליים שקטים החלו לעלות בהם, כמו שחף המתנשא מעל קו
חוף קודר, עם הישמע צליליה הראשונים של הגיטרה המיבבת של
ה"רדקאפס".
ביום בו ניסה העיתונאי את הצעד הנועז ביותר שלו, הופיעה הלהקה
בפעם האחרונה. הוא גמר אומר להתנתק, או לנסות להתנתק, מההשפעה
המהפנטת של הצלילים המנוכרים והעצובים, ולנסות באמת להתחקות
אחרי הלהקה. היום, החליט, ירד איתם אל מאחורי הקלעים, ואף
יספיק לשאול אותם כמה שאלות, ואולי לחשוף את מה שמסתתר מאחורי
המסכות שלבשו, כסמל למסכות השקופות שלובשים רוב תושבי העיר
במשך רוב היום, ואינם מסירים אותם גם כשהם הולכים לישון, זה עם
זו או לבד. כל היום, כשהלך ברחובות השוקקים והביט במודעות
הצהובות-שחורות של ההופעה, חשב על הרגע הזה. עתה ישב, יחד עם
קומץ המאזינים, פניהם שטופות בקסם אקסטטי, עשן בהיר ממלא את
הבמה ומתפרק לאור הזרקור הכחול, ואז לפתע נעלמו שלושת חברי
הלהקה מן הבמה. לא העיתונאי, ולא אף אחד אחר מהקהל, ראה לאן הם
ירדו או באיזה רגע בדיוק. הגיטרה, שהונחה באמצע תו, המשיכה
להשמיע את הצליל הצורמני הממושך עד שמישהו ניתק אותה והודיע,
שההופעה נגמרה. ה"רדקאפס" לא הופיעו עוד, לא במועדון זה, ולא
בשום מקום אחר בעיר.
אולי היה זה צירוף מקרים, שהיום בו היה העיתונאי נחוש לעקוב
אחרי הלהקה עד שתיחשף האמת, היה גם היום של המופע האחרון. אולי
גם האירוע המוזר, שהתרחש במרחק אלפי קילומטרים מעבר לים, אבל
באותו זמן ממש, היה צירוף מקרים. העיתונאי, ששמע על המקרה זמן
רב אחר-כך, לא יכל להסביר אותו בשום דרך, והמקרה הפך לשאלה לא
ברורה ולא פתורה, ששום מנה של אובססיה שנשפכה עליה לא עזרה לה
להפתר, יותר מאשר עוזר קפה לצינונה של מדורה בוערת.
מעבר לים, ברחובות לונדון ההומים, הצבעוניים והרעשניים,
משוטטים להם באותה שעה שני צעירים מהארץ. טיול ראשון, אחרי
צבא, תרמילים גדולים על הכתפיים ותקוות רבות ומעורפלות בלב,
להרתפקאות מלאות עניין, גיוון וקסם. והרחובות מגיעים לכיכרות,
ומהכיכרות מתפצלים עוד רחובות חדשים, ומהרחובות מתפצלות
סימטאות, מבואות-אבן שקטים שלא השתנו מאות שנים, מהעידנים שבהם
קולות אסירים מיוסרים היו עולים מהאולד ביילי ופעמון כנסיית
ס"ט פול היה מורה על מוות במשפחת המלוכה.
שני הצעירים, הולכים בעקבות תחושה בלתי-נשלטת ובלתי-ממוקדת,
עוברים מסימטה לסימטה ומפינה לפינה, עד לפאב קטן, נחבא בין שני
כרכובי-אבן, שממנו נשמעת מוסיקה רעשנית, מוסיקת גיטרות אנרגטית
ובעלת צליל מסתורי ואפל, כזה שאין לשום הרכב, מקום או נגן
מהארץ. הם מתיישבים, מזמינים את המשקאות האהובים עליהם,
וההופעה מתחילה. על הבמה עולה אשה מבוגרת, צלילי גיטרות ובסים
עבים מלווים אותה, כולה מפיקה ומפיצה מסתוריות אפלה. שיער שחור
ארוך, פנים קמוטות כמעט-לא נגלות מבעד לקווצות השחורות, ידיים
ארוכות-אצבעות אוחזות בגיטרה באחיזה מלטפת, חזקה אך לא-נוגעת
בשום צורה שהעיניים יכולות לפענח. "הבאנשי", מילה אחת כתובה
בגיר לבן על לוח שחור ליד הבמה. שירתה עמוקה, קולחת, סוחפת,
שואבת את שני הצופים אל תוך האפלה המסתורית, החמימה והמזמינה
שהיא יוצרת בקולה המרוסק. ארבע עיניים מביטות בה, שואבות כל
תנועה שלה כמו הים השואב פסולת שהושלכה לחוף, מחשבותיהם כבר
מחלקות ביניהם את השלל, מנסות להחליט מי משניהם הוא זה שהיא
רוצה יותר. והיא שרה, מלווה עצמה בגיטרה, יוצרת אווירה
שחורה-אדומה עם פריטה איטית ומסתורית, מבטי-עיניים
ורמיזות-אצבעות חולפות ועדינות, לאט לאט מתקרבת אל אחד מהם,
רומזת ומשדלת בלא-אומר, נועלת את עיניה האפורות על פניו
הלא-מאמינות, מתקרבת, מפתה, שרה, עוד מעט אצבעותיה הארוכות
המעוטרות-בשחור יגעו...
ואז הם מופיעים, צלליתם לא-ברורה בעשן הסמיך, שלושה גברים
רזים, גבוהים, מסכות שחורות מכסות את פניהם לחלוטין. לא ברור
מאין הופיעו, אבל הם כאן, ותנועת ידיהם הנישאת אל הזמרת
המבוגרת קורעת את החלום-בהקיץ שרקמה במוחות שני המאזינים שלה
לרצועות ארוכות של אכזבה ואי-בהירות. עוד לפני שהם מספיקים
לומר משהו, להגן על הפנטזיה שלהם שעמדה להתגשם, קורא אחד
המבקרים המסתוריים עוטי-המסכה קריאה בקול עז, בשפה לא מוכרת,
ושוב ושוב. פניה של האישה משתנות, היא נסוגה צעד אחד, ועוד
אחד, אצבעותיה הארוכות, שכמעט לפתו את הקרבן שלה, נסוגות
באיטיות בטוחה, עיניה נעצמות, השיער יורד על פניה הקמוטות
ומסתיר את כולן מהאור החיוור של הזרקור המרוחק, ואז היא נעלמת,
מתפוגגת בערפל עשן-הבמה, רק יבבה חרישית, כמעט בלתי-נשמעת,
מבשרת על כך שהיתה שם, עד לפני כמה רגעים, יחד עם שלושת הגברים
שפניהם נסתרות, שהופיעו מאי-שם ונעלמו לשם גם כן.
אף אחד, לא המטיילים ההמומים, לא העיתונאי המבולבל, ולא אף אחד
מהניצבים הספורים וחסרי-השם בסיפור אגדה זה אינו יכול להסביר
את האירועים, או אפילו לומר בוודאות שהם קרו כפי שהם סופרו.
אולי הדברים קרו כך, ואולי זו רק יריעה שנארגה במיוחד על-ידי
מספר מיומן בשביל קהל מאמין. הסיפור, מכל מקום, יפה הוא -
ובעצם, אולי גם נכון.