ג'ונזי ישב בבית שלו על הכורסא הסגולה שלו, מול הטלוויזיה שלו,
עם כוס קפה חזק ביד, אחרי שלא ישב בה מזה מספר שבועות. הוא
נאנח כשהתיישב, ללא סיבה נראית לעין. הוא דפק לגימה מהקפה, שוב
נאנח (מעייפות, חשב לעצמו), ופתח את העיתון. הכותרת הראשית
אמרה:
"מדענים גילו את הגן ששולט על המוות". הוא מיצמץ. לא יכול
להיות.
"הרי אנחנו מנסים לגלות את זה כבר חמש שנים," מילמל לעצמו,
ממצמץ.
ג'ונזי עבד בחברת קש, ששמה "ג'ונזי כלי מתכת", עד כמה שהשם הזה
סתום.
העיסוק העיקרי מאחורי השם הסתום, היה מציאת הכרומוזום הארבעים
ושבע.
הכרומוזום שעיסוקו המוות. כרומוזום זה אמור לאגור בתוכו את
היום, השעה, ואת כל פרטי המקרה הגורלי שהוא המוות. החברה עצמה,
ששמה המקורי הוא "ג'ונזי אלקטרוגנטיקה," מוציאה על המחקר 12
מיליארד דולר בשנה, שזה רק שליש מהתקציב שלה. שמה של החברה הוא
סתום כמו שמה של חברת הקש, אבל ג'ונזי אהב את הקונוטציה. הוא
המשיך לקרוא.
"צוות של שלושה עשר מדענים הצליחו סוף סוף למצוא את הגן שבתוכו
אגורים פרטי מותו הגורליים של כל איש ואיש." "אומרים כרומוזום,
בורים." חשב לעצמו ג'ונזי, והמשיך לקרוא. "הם עבדו על כך חמש
שנים, ורק השנה, לפני כחודש, הגיעו לפתרון התעלומה המושכת
מיליוני אנשים בכל רחבי העולם. המציאה החדשה יכולה לגלות לכל
אדם מתי ואפילו כיצד ימות, עם דיוק כרונולוגי של מילישניה.
הידיעה פורסמה רק אתמול, בכנס מדעי עצום בגודלו, שהכיל את טובי
המדענים מכל העולם. נשיא ארה"ב היה שם, כמו גם ראשי מדינות
אחרות, מהמובילות בתחום הגנטיקה בעולם."
ג'ונזי בלע רוק חזק מדי והשתעל.
"...בכנס מדעי עצום בגודלו, שהכיל את טובי המדענים מכל
העולם."
ג'ונזי היה המדען הטוב מכולם. הוא סיים ראשון בכיתה שלו באם
איי טי,
אחרי שנזרק מהארוורד ומ-ייל, כי צחק על המרצים. הוא ניצח
בתחרות מדע כשהיה בן אחת עשרה, כי בנה מסוק קרב מזערי, כולל
מכונת ירייה, שיורה שבבי מתכת קטנטנים.
הוא היה שווה לאיינשטיין.
הוא לא היה בכנס המדעי.
הוא כעס.
"המדענים, כולם שייכים לחברה שהוסוותה עד אתמול, "ג'ונזי
אלקטרוגנטיקה,"
יקבלו מענק של מאתיים וחמישים מיליון דולר על תגליתם מממשלת
ארה"ב, כמו גם את פרס נובל למדע. מנהל המחקר ובעל החזון
והרעיון, אייב ג'ונזי אלג'ין, המתגורר באיי סיישל, יקבל חמש
מאות מיליון דולר, וכמובן, גם את פרס נובל לשלום."
ג'ונזי מיצמץ. הוא הסמיק, האדים, הכחיל, ומיצמץ.
הוא קם, הסתכל ימינה, הסתכל שמאלה, הלך למטבח, מילא כוס מים
קרים, שתה אותה מהר מדי, ובעוד הסינוסים שלו צועקים עליו להרגע
עם המים, נשמעה דפיקה בדלת.
ג'ונזי הסתכל על הדלת כאילו היא עומדת להיפרץ ומאות עיתונאים
עומדים לזרום פנימה.
זה מה שקרה.
"תפסיקו לדחוף," שמע מישהו זועק, ואז הדלת נפרדה מציריה לשלום,
ונפלה על הרצפה בצורה אנכית. מאות אם לא אלפי צלמים וכתבים
זרמו פנימה, ונראה כאילו הזרם לעולם לא יפסיק. אחרי ההלם
הכללי, וההבטחה שמישהו, לעזאזל, ישלם על הנזק, הוא התחיל לענות
על שאלות. הכתבים לא האמינו לו כשאמר שלא ידע על מציאת הפתרון
שהוביל למציאה ופיענוח של הכרומוזום. אחר כך, שאלות כלליות,
האם באמת נהיה מסוגלים לדעת מתי נמת ואיך, למען השם, נשמתנו
תפרח מהעולם. הוא ענה שכן, כן, כן, כן, כן, אנחנו יכולים לדעת
בוודאות מתי ואיך נמות. השפה שאצורה בתוך הכרומוזום ומגלה על
תאריך ופירוט המוות היא אמנם עברית עתיקה, אבל הם כבר הקימו
מחשבי פיענוח ותירגום. "שירותי המוות," בפי הכתבים, ינתנו
בתשלום לא גבוה, סמלי, מה שנקרא, וזה נעשה ע"י צילום
מיקרוסקופי ע"י מצלמה שמוחדרת לגוף ע"י סיב אופטי בעובי כמעט
מולקולרי. השאלות הרגילות נגמרו. עכשיו הגיעו השאלות הקשות,
השאלות שלא יכל לענות עליהם, אפילו בנוחיות ביתו, באיי סיישל,
על הכורסא הסגולה, עם כוס קפה קר ביד, מוקף בעשרות כתבים. "האם
זה אומר שגורלנו נכתב מראש?" שאל כתב אחד ג'ינג'י, שרק למראהו
התכווץ עורו של ג'ונזי והוא נאלץ לקחת לגימה מהקפה הקר. "האם
העובדה שהמידע כתוב בעברית עתיקה אמור להביא אותנו למסקנה
שאלוהי היהודים הוא יוצר העולם?" שאל כתב אחר, יותר מבוגר
מהג'ינג'י, ו"בטח גם יותר מנוסה," חשב לעצמו ג'ונזי. "איך תמות
אתה?" שאל כתב אחד חוצפן, מלא נמשים. נמשים הגעילו את ג'ונזי
מאז המרצה שלו ב-ייל, מיס קרוסבי, שהייתה מלאת נמשים, ב כ ל  
מ ק ו ם. אפילו על החזה הנפול שלה היו נמשים, ועל התחת המגעיל
שלה. הסיבה היחידה שג'ונזי ידע זאת, היא שבאחד באפריל הם שמו
מצלמה נסתרת בשירותי המורים, והיא בדיוק נכנסה. הסיבה שכל שאר
המכללה ידעה על זה לאחר מכן, הייתה שהקלטת הוקרנה במסיבת הסיום
של הבוגרים לשנה זו. ג'ונזי אמנם כבר לא היה שם, אבל קיבל
תשבחות על המצלמה. הוא בנה אותה בעצמו.
הכתב החריד אותו משלוותו, והוא קם בפתאומיות וצעק שהמסיבה
נגמרה, שכולם צריכים ללכת, ולעזאזל, שיעופו לו מהעיניים כבר.
במהומה שצצה (כנראה צעק חזק מדי), הספיק לשים רגל לכתב המנומש,
לזרוק כד משושלת מינג על כתב אחר, חוצפן, ולירוק על כתבת אחת
שסתם לא נראתה לו. כולם יצאו, אחרי שהשאירו את ביתו של ג'ונזי
מזופת כמו אורוות המלך.
"איזה גושים של טינופת," לחש לעצמו, והלך למיטה לשכב. הוא לא
הצליח להרדם. מחשבה עלתה וטיפסה במעלה חוט השדרה שלו כאילו
הייתה זחל קוצני במיוחד, שהחליט שהגב שלו יהיה מקום קינון
נהדר, ואיזור מושלם להטלת ביצים. "למה הם לא אמרו לי שהם
סיימו?"

למחרת בבוקר הטלפון אצל ג'ונזי צילצל ארוכות. על הקו היו אחד
עשר כתבים, שני מרצים לשעבר של ג'ונזי, איש מהוועדה של ייל,
שהזמינו לקבל פרס בעוד שבועיים מהיום, "במידה ולא תמות עד אז,
הה הה,"
ו... אפס עמיתים לעבודה, אף אחד מהמדענים שלו, שלא הודיעו לו
שסיימו.
רק בשעה שלוש אחה"צ, אחרי שהיה מותש לגמרי מכל הטלפונים, צילצל
הטלפון שוב, בפעם הארבעים ותשע היום.
"מה?!" ענה ג'ונזי במרירות מורגשת, והופתע לשמוע את קולו של
בארי ג'ורג' בראנדין, עמיתו לעבודה וראש צוות המדענים. הוא לא
הספיק להתעצבן.
"הם רוצים להרוג אותך," אמר הטלפון. "מה?" שאל ג'ונזי בפליאה.
"מי?" שאל ג'ונזי בפליאה. "המדענ. הם רוצים להרוג. תך. אתה. ל.
נובל. מחקר. ככ. חלי. כסף!" אמר הטלפון. "אמרתי לך שלא קולטים
פה טוב, כל האי הזה דפוק, חזור שנית, בארי." "המדענים האחרים,
רוצים להרוג. אותך, את כל . לעצמם, כל הכסף, אתה מבין?" אמר
הטלפון. "אהה. מה?" ג'ונזי ניסה לחשוב אבל לא הצליח משהו.
"החבר'ה רוצים לחסל'תך, רוצים את כל הכסף לעצמם, אתה מבין? הם
לא סיפרו לך כי הם רוצים להרוג אותך ולקבל את כל הכסף לעצמם!
אתה מבין?! את כל הכסף!! הם רצו שאני אטען שאני מנהל את המחקר
במקומך אחרי שהם יהרגו אותך, ואז אקח. סף במקומך! לא הסכמתי,
ועכשיו אני בורח מהם! הם ממש מ.פים! אני פה בחוץ ליד המעבדה,
ארזתי את כל החדר שלי למזוודה אחת, ואני עומד לעוף מפה. כבר
עמדתי פה יותר מדי זמן, לא יודע אם זה חכם, אני." ופה זה נפסק
בפתאומיות. "בארי?" ניסה ג'ונזי. "בארי?" ניסה ג'ונזי. "בארי?"
ניסה ג'ונזי.
"שיט," החליט ג'ונזי. הוא לא הרגיש כמו עצמו בשתים עשרה השעות
האחרונות. זו היתה בערך הסיבה שעשה את סדרת המעשים הבאים:
הוא קם במהירות, אחרי שטרק את הטלפון, רץ לחדר, לקח מזוודה,
העמיס עליה טון בגדים, הכניס גם את החתול שלו פנימה, סגר את
המזוודה, הרים אותה, זרק אותה על המיטה בחזרה, פתח אותה, הוציא
את החתול, שם אותו בכלוב, לקח את שניהם, רץ החוצה, חזר פנימה,
לקח כוס בירה גדולה, הוריק לתוכה, מילא אותה בוויסקי עד הסוף,
שתה הכל, צרח, והתעלף. הוא התעורר אחרי עשר דקות, כשהחתול,
שהכלוב שלו נפל ונפתח, עלה על ג'ונזי והתחיל לבצע עליו ריקוד
דוקרני כשהוא מחפש תנוחה נוחה. ג'ונזי קפץ, הכניס את החתול
לכלוב חזרה, ניסה לסגור את הכלוב העקום ללא סיכוי, הצליח, רץ
החוצה, חזר פנימה, לקח את המזוודה, לקח את הארנק, לקח את
הדרכון, רץ החוצה, קפץ למטוס הפרטי שלו, וטס למדבר נוואדה
בארה"ב, עם עצירת תידלוק בפריז. כשירד מהמטוס בנוואדה, התחיל
להרגיש פרנואיד. ואם זה לא מספיק, באיחור של ארבע עשרה שעות,
הוויסקי התחיל להשפיע. בגדול. פילים וורודים התחילו ללכת על
המסלול, יונקים ממסילות רכבת ענקיות, שטים באוויר, נופלים
לאדמה, מקדימים זברות מעוותות, שחור צהוב, הולכות על השמיים,
מקיאות נוזל סגלגל כל כמה שניות, ממלאות את המסלול בדם שנוזל
מגבן. הוא נפל. הכל השחיר, כמו המוות שמבעבע מהחורים השחורים
של הקוסמוס. איזה דימוי דפוק. הוא קם אחרי משהו כמו שמונה וחצי
שעות, לאור יום, בחדר מואר להפליא, למרות התריסים המוגפים.
לפחות הוא חשב שהיה זה אור יום, כי למעשה הייתה זו מנורה
ענקית, והוא זיהה את המקום. הייתה זו המעבדה שבה שהה בחמשת
השנים האחרונות יותר מכל מקום אחר. יותר מהשירותים אפילו. (?)
הוא זיהה כתם דם קטנטן על קצה הסדין, וכשקם ראה שהחדר שלו סמוך
למעבדה הראשית. חדר הניסויים. שם מצויה המכונה. הוא התהלך
לדלת, ראה שאף אחד לא נוכח, ודילג לעבר החדר מעבר למסדרון, חדר
הניסויים. שם מצויה המכונה. היא הבהיקה אליו באור מתכתי
תעשייתי, אור שתמיד אהב לבהות בו עד שמישהו היה מעיר לו שימשיך
בהרצאה. האור הזה הזכיר לו את אישתו המנוחה, איך שהיתה מחייכת,
ושן הכסף שלה, אחת הקדמיות, בהקה אליו באותו אור בדיוק. היא
שברה אותה כשהיו בלונה פארק בקנדה, והיא עפה ישר מהמכונית
הקטנה שלה, אחרי שהתנגש בה בעוצמה. "לא חגרתי חגורת בטיחות!"
הכריזה, צוחקת, דם ניגר מפיה, ולא הפסיקה לצחוק גם כשהגיעו
לבית החולים.
היא מתה כשהיו בטיול טיפוס הרים בהימלאיה. נפלה אלפיים וחמש
מאות מטר לתוך תהום אפל כמו שער ערווה של זונה מתה. הוא היה
יכול לדעת על זה עוד לפני. "זהו," אמר, "זהו הזמן." הוא תיקתק
נתונים במחשב, סרק את רשתית עינו, הכניס את טביעת האצבע שלו,
אמר "אחת שתיים שלוש, אני עומד על עץ," ונשף על הדיטקטור.
"צהרים טובים, מר ג'ונזי," אמרה לו אישתו,
והוא הוריד את החולצה ותקע את המחט האלקטרונית בזרועו, קצת מעל
המרפק. "מחשב," בישרה לו אישתו.
"האם אתה רוצה את הנתונים-" "כן, עכשיו יהיה טוב," קטע אותה
ג'ונזי.
"לא צריך לצעוק. תאריך: 23.12 של שנה זו. שעה: 13:54:23:05.
פירוט המוות."
ג'ונזי לא שמע יותר. הוא היה עסוק בבהיה בשעון הענק שמוקם בראש
המפלס העליון. השעון כלל תאריך ושעה. לפי השעון הענק, ספרותיו
האדומות בוהקות על ציפוי הטיטניום של המכונה, היום היה ה 23 ל
12. השעה הייתה
13:53:58:66. הוא בהה. ("זמן למוות: עשרים שניות בקירוב."
הודיעה אישתו) ובהה, ובהה. עשר. תשע. שמונה. שבע (מה כאן יכול
להרוג אותי?!). שש. חמש. ארבע (לא! מהר מדי! מוקדם מדי!).
שלוש. שתיים. הוא הסתובב אחורה.
חלוק לבן רץ אליו במהירות מפתיעה. לחלוק הלבן יש גרזן ענק.
"בחיים לא ראיתי גרזן כל כך.." אחת. אפס.

"תמיד היית מפסידן, מר ברונסקי." (מי זה ברונסקי?) מוות.











ותודה לגרדי, שניסה.