אגמים כחולים וצלולים, כרי דשא ירוקים ורעננים זרועים בפרחים
צבעוניים, הרים גבוהים ומושלגים, מטעי עצי פרי שהיו כה פוריים
עד שתנובתו של אחד מהם בלבד יכלה להספיק לאדם למשך שנים.
כל זה, כך אמרו כולם, היה הביטוי ליופי המוחלט. כולם הסכימו על
זה בלי יוצא מהכלל, חוץ ממנו. בשבילו כל הקשקושים האלה על
היופי המוחלט היו רק מטלה נוספת. רק עוד יום של עבודה.
מעלות השחר ועד שקיעת השמש הוא היה מתרוצץ כמו משוגע עם עגלה
עמוסת מטאטאים, מברשות, חומרי ניקוי ושקיות ניילון, ודואג שכל
זה ישמר יפה ומדהים כמו שהוא, וכל זה בשביל שאיזה מישהו  נורא
חשוב שאותו הוא בכלל לא פגש מעולם יוכל להשוויץ ולהראות לכולם
את כל היופי הזה כאילו הוא היה שלו.
הוא כמעט ולא התלונן, למרות החיים המדכאים שהיו לו, הוא בעצם
לא זכר שום חיים אחרים, למרות שלפעמים הוא היה חולם בלילות על
מצב אחר, מצב שבו הוא היה זה שכל היופי הזה היה בשבילו, והוא
היה יושב לו חסר דאגות ועושה מה שמתחשק לו, ונהנה מהכל, כל כך
מאושר, כל כך חסר דאגות, וכל כך טיפש, ניסה לשכנע את עצמו לאחר
שהתעורר, מה הטעם לחיות ככה? קשיי היום יום מחשלים, הם גורמים
לו לחשוב, לפתח תיאוריות ורעיונות מעניינים, לפחות עכשיו יש לו
מידה מסוימת של חכמה, כך היה אומר לעצמו.
הוא לא התלונן אפילו בימים שמשבי רוח קרירים היו מפילים פירות
מהעצים והוא היה צריך לאסוף את כולם, אפילו לא כשהילדים הקטנים
השמנים והבלונדינים עם הכנפיים שהתרוצצו בגן היו זורקים את
העטיפות של הממתקים המיובאים היקרים שלהם בכל מקום והוא היה
צריך לנקות אחריהם, ואפילו לא כשאחרי היום הארוך והמייגע שלו
הוא היה חוזר למערה התחובה שבה גר עם אשתו ובמקום ארוחה חמה
היה מוצא על השולחן קערה גדולה מלאה בתפוחים ואת הזונה ישנה
כאילו היא הייתה זאת שעבדה כל היום והוא זה שהדבר הכי קשה ביום
שלו היה לקטוף כמה תפוחים. הוא בכלל שנא תפוחים... כמה שהוא
שנא תפוחים, מספיק לו שראה אחד והוא היה חוטף בחילה נוראית.
הוא בכלל לא ידע למה הוא כל כך שונא אותם, הם פשוט גרמו לו
הרגשה ממש רעה. פעם הוא היה רעב במיוחד כשחזר מהעבודה, וכמעט
התפתה לאכול אחד, הריח שלו דווקא היה ממש טוב, אבל רגע לפני
שהוא נגס בו כל התסביך הזה שלו הופיע מחדש והוא זרק אותו
בגועל.
יום אחד הוא נשבר. זה היה יום גרוע במיוחד, הוא דרך על חרא של
איזה במבי שמן ונאלץ לראות אותו יושב וצוחק בזמן שהוא ניסה
לגרד אותו מהרגל. אח"כ הילדים השמנים התעופפו סביבו ובלבלו
אותו לגמרי עד שהוא החליק ונפל לתוך האגם ואח"כ גנבו לו את
העגלה עם כל הציוד ניקיון ודרדרו אותה מההר עד שהיא התרסקה על
איזה סלע והכל התפזר. הוא עמד לו שם, נוטף מים ורועד מעצבים
בזמן שהבני זונה הקטנים ריחפו סביבו ומחאו כפיים לעצמם והכריח
את עצמו לא להגיב.
בסופו של היום, כשחזר הביתה וגילה שאין מה לאכול, אפילו לא
תפוחים, כל הכעס שהוא צבר במשך היום השתלט עליו והוא בעט
באישתו וצרח עליה שהוא רעב והגיע הזמן שפעם אחת היא תכין לו
משהו לאכול.
התפתחה מריבה ענקית שבסופה הוא מצא את עצמו מתנצל ומבטיח לה
שהוא לא יתנהג בצורה כזאת יותר לעולם, הוא אפילו הכין לשניהם
ארוחה מפוארת, רק בשביל לפייס אותה.
כשהלכו לישון הוא הבחין בשרשרת זהב קטנה שעיטרה את צווארה. אחת
כזאת שעם המשכורת שלו הוא בחיים לא היה יכול להרשות לעצמו
לקנות לה, אחת כזאת שנראתה בדיוק כמו זאת שהייתה לבן הנחש של
הבוס שלו כשהיה בא לביקורת לראות אם הוא עובד כמו שצריך.
למחרת בבוקר, במקום ללכת לעבודה, הוא התחבא בשיחים בכניסה של
המערה שלו, ובאמת, אחרי חצי שעה הופיע הנחש והזדחל למערה שם הם
היו עושים את זה על הרצפה כמו זוג שפנים מזורגגים.
כל אותו השבוע הוא לא הלך לעבודה, רק שכב לו מוסתר בשיחים,
וראה איך יום יום הנחש היה מגיע ומזיין את אישתו.
וכמו בכל יום הנחש היה מביא איתו קערת תפוחים טריים במתנה.