נכנס ויוצא, נכנס ויוצא. כשנכנס, משמיע קול הנשמע לה נלעג
ומזיז את ישבנו בקושי רב. כל ישותו כאילו אומרת: אני לא צריך
להיות כאן, זה לא אני, זה לא מתאים לי, אך ממשיך. יוצא כאילו
מתגעגע לכניסה ומתמלא מורך-לב מפאת מאמץ הכניסה המחודשת שתבוא
בעוד רגע. הוא אינו נהנה. יעידו על כך מראה פניו האדומים
וזיעתו הנמרחת על חולצתו (גב,בטן,חזה כתפיים). אפילו מכנסיו
מופשלים כך שמייד יוכל להתחרט, להרימם בחופזה ולהיעלם
משם.(פליטתו על מכנסיו ועל איבריה. הוא מתכופף מבויש ורץ
להשתין.)
נחדרת  ופולטת, נחדרת ופולטת. בחדירה מדי פעם חשה כאב, מדי
פעם לא חשה בדבר, מדי פעם חיכוך המעלה בזיכרונה נועם רחוק.
בפליטה חשה הקלה אך מיד מתקשחת לקראת החדירה הבאה.
יש לה זמן לבחון את סביבתה: חדר שקירותיו מתקלפים, מאוורר
שאינו פועל. עומד ללא רוח ללא קול מבטיח משב אך מותירם
מיוזעים, מסריחים, כבדים, מחוברים למיטה,
נכנסים-נחדרים-יוצאים-פולטים.
שני גברים עדיין מחכים שם. היא עולה ויורדת עם תנועותיו וכך
גם עיניה (נעצמות-נסגרות-נפתחות חלקית-דומעות/ממצמצות-בוחנות
ונסגרות.) במבט אחד נראה לה שהם משתוקקים. במבט שני הם משווים
עצמם לחבריהם על גבי טבלת חקר ביצועים
דמיונית.(חוששים-מייחלים-מתאכזבים-מאכזבים). במבט שלישי נראה
לה שהם מבקשים לברוח משם חזרה אל חיק נשיהם. אלה ששייכות להם.
סדקי התקרה הנרקבת מרטיבות הקומות העליונות נראים לה ברורים
מתמיד. מדוע אינו מתקנם?
לעתים נדמה לה  שאלה חותרים מקיר אל קיר כאילו נדברו בינם לבין
עצמם למוטט התקרה ולהפילה על מיטתם המשותפת. היחיד שמעשן שם זה
הוא. נובלס. 'אין כמו נובלס עם קפה שחור'. - הוא אומר לפעמים,
מבטו מתחייך קלות עיניו מביטות למרחק(שאיננו קיים רק קירות
מקולפים ומרפסת אל רחוב סואן ומפוייח)- 'רק שני אלה ביחד
מצילים אותי מכניעה לתרדמת הצוהריים שמערפלת אותי אחרי
הפירושקי שלך.' הפירושקי שלך. גם במערכת העיכול המיוסרת שלו
היא אשמה. הנובלס והקפה השחור מצילים אותו ממנה. זה הנשק שלו
נגדה. (הריח של שני אלה עושה לה בחילה וגורם לה להשתנק בקול
לידו. מחרידה אותו בשיעוליה.)
לעתים גם הוא נכנס ויוצא. מבטו מושפל (עיניו פתוחות תמיד)
וגופו מתנגש בגופה בכוח. מכאיב לה. היא לא פולטת אותו. הם
נלחמים על היציאה והכניסה עיניהם לא נפגשות אך גופם...
עכשיו הוא יושב, מעשן, מביט בה. היא מביטה בו בין מבט למבט.
הוא אמר שיחזיר חובותיו לחברים שלו. אמר שזו מילה של גבר שתמיד
חייבים לעמוד בה. האם גם יחדור אליה או שמא יפגע בהחזר החוב
לחבריו? אולי יזמינו אותו לסיבוב על המתנה שהביא להם? מעשן.
קטר עולה ומבטו לא חדל לרגע.

כשנכנס לדירה בצהריים הביא עמו גל של חום מיוזע, מחניק ומהביל
שעבר איתו את סף ביתם. במהלך הבוקר הצליחה בנחישות לשמור על
קרירות ביתם: הגיפה התריסים והחלונות, נשמרה מתנועות מיותרות.
כאילו כל תנועה תפגע בקרירות שאין מקומה שם. קרירות אותה
השאירה בארץ מולדתה.עבורו
נטשה הכול נסעה איתו כדי לא לקפד את תקוותו. חששה ממרירות האיש
שיזעף עליה אם תיקח ממנו את תקוותו הדלה או את אהובתו הדלה בכך
שתסרב לנסוע איתו או שתתעקש להישאר שם בקרירות ההיא.
סבבו את אירופה. גורשו משם. באו לישראל בשביל לחיות כמו
באירופה. עכשיו שמרה על קרירות ביתה בכוח, בנחישות והוא בא
והחום ששנאה מגיע איתו.
חום חונק. מרתיע. סוחט. הגורם לכל נקבוביות גופה לדמוע לפלוט
את נוזלים ששאפה להחזיק אצלה. איתו מגיע צעדו הגס והריח הכבד
של זיעתו. (ריח שגרם לה להצטפד בכל פעם שחלפה ליד בתי שחיו. לא
ידעה מתי התקלח לאחרונה. אותו זה לא עניין. אותה זה חנק.)
הם ביצעו ביניהם עסקת חליפין מסובכת בה כל צד נשמר מלהפר את
תנאיה: מילות נימוס תמורת אוכל, שתייה קרה, שתייה חמה, קינוח
מתוק, הכרת תודה זועפת ושקטה שהבטיחה את המשך קיום החוזה
ההדדי. הוא קם משולחן האוכל הישן. שולחן מצופה פורמייקה צבעוני
ומתקלף. רגליו רוטטות לכל מגע המזלג בצלחת האוכל ונחיתת כוס
השתייה. (היא תמיד חשבה שהרטט מעיד על התרגשות האוחזת בשולחן
מפאת הפרת שיווי המשקל העדין בתוכו התקיים.) הוא נטל את העיתון
(דם, כעס, כסף, נשים צוחקות בבגדי ים חסכוניים) ופנה לשרותים.
"מישקה היום בא"-הפטיר. שפתיו קפוצות. משחררות מילה-מילה
כאילו מרעידות את האוויר בתוכו חותכות המלים בדרך אליה.
"לבד?"
"לא. עם עוד חברים. שלושה. מהשוק."
מישקה. מעולם לא הבינה אם הוא ומישקה היו חברים או שמא בחנו זה
את זה. מנסים לראות אם הם עדיין גברים רוסים או שהפכו לישראלים
החוצפנים ונטולי הכבוד להם בזו. מישקה היה מביט בה בלהט לוקק
את שפתיו ומודד אותה. מתייחס אליה בנימוס אך מביט בה ביסודיות
שמא אחד השדיים או שיערה משערות ערוותה פתאום יציצו החוצה
וירמזו לו. מישקה עבד בכל מה שיכל לעבוד. הוא בז לו כי מישקה
נתן גם למרוקאים לרדות בו. נראה היה לה לעתים שהוא מתעלל
במישקה. רודה בו מבקש לראות אותו מתדרדר עוד ועוד תוך שהוא
מנסה לשמור על חזותו הגברית. כאילו ביקש לראות מתי מישקה יהפוך
לגרוטאה. מתי יהרס ויישבר. מתי יחדל להיות גבר. שוב ושוב הזמין
את מישקה לעבוד בחנות שפתח בשוק אך מישקה סירב. טען שחנותו היא
חנות קטנה רעועה שכול יום יכולה להיסגר ואילו הוא, מישקה לא
רוצה להמר על פרנסתו. מישקה היה זקוק לו כנראה לא פחות משהיה
זקוק למישקה. לכודים אחד בשני ומישקה לוטש עיניו אל ישבנה.
לאחרונה מישקה החל לעבוד כשוטף כלים במסעדה תימנית בכרם. הוא
עבד ביחד עם הערבים וכולם לעגו לו. הוא סיפר לה זאת ערב אחד
בחדווה כאילו עמד לנצח את מישקה בתחרות שכלליה אינם ברורים לה.
במשחק שחמט בו מישקה חדל להיות גבר אך חותר להשיב לו מנה אחת
אפיים במהלך הבא.
פעם בחודש ישבו למשחק קלפים. הם שיחקו על כסף. היו אוספים עוד
שניים כאלה שלא רבו עימם במשך תקופה ארוכה ולכן נחשבו לחברים.
פעמים הפסידו פעמים הרוויחו אך מעולם לא רימו איש את רעהו. גם
אם לא היה מה לאכול החזירו חובותיהם. 'מילה של גבר' כך הסבירו
זאת. כאילו אין מערכת מוסר תקפה שתוכל להתמודד עם הביטוי הזה.
כאילו הכל ניגף בפניה. ככל שגבריותם התדרדרה וככל שרדו בהם
יותר בשוק כך נראה היה לה שביטוי זה הופך חשוב להם.
במשחקים שלהם הייתה עומדת בצד, מגישה כיבוד, מחייכת, שמחה
למחמאותיהם ומפלרטטת איתם קלות. קצת בשביל להרגיז אותו וקצת
בשביל לגרום להם להרגיש יותר גברים.

הבדידות משתקת אותה ומקפיאה את דמה. גורמת לנשימתה להיעתק ליד
הכיור המלא בכלים, כשהלכה ברחוב עם סלי האוכל הכבדים ובמרפסת
הפונה אל פחי הזבל המצחינים של הבניין. אנשים נוסעים ברחוב,
צופרים, בדירות הסמוכות אנשים רבים ומתווכחים והיא לבד.(הקירות
דקים בבניין והוויכוח רם וצעקני. כאילו האנשים לא רק רבים איש
עם רעהו אלא מסגירים את ריבם לסביבתם, שולחים יד אל הסביבה
הגלמודה שתריב גם כן. תפתח דעה. תתווכח. תהיה חלק מזה. אך היא
לא נוטלת חלק בזה. )
רק כניסותיו ויציאותיו שוברות את בדידותה ושומרות עליה. הם
כמעט לא מדברים. שיחות קצרות שבקצותיהן נחבאת טרוניה: אתה
מזניח אותי. הפכת למכוערת. הפכת לאוויר. את לא עוזרת
בחיוורונך, דיכאונך ושינתך. הם מביטים ולא מדברים. שעה ארוכה
הם מביטים ומרירות מתגנבת אל זוויות עיניהם שאינן יכולות להתיק
מבטן מהעין,מהשתקפותה, מהטרוניה. לעתים אחד מהם קם בחטף מפגין
זעמו והשני משתוקק לראות ולשמוע את כעסו של האחר שתמיד מאכזבו
ומתנתק אל תלונתו והאשמתו עצמית. חטאתי. בגדתי. הנה אני כאן
ואין לי שופט.

הזוג מעליהם. זה שגר בדירה מעליהם. שני אנשים אולי צעירים אולי
לא-זקנים וילדתם. היא לא מבינה את שפתם הפראית אך היא מדמיינת
בשומעה את דיבוריהם הרושפים ואת צעקות הילדה כאשר הם מתווכחים;
את הג'ונגל העמוק בתוך אפריקה ריקוד תופי הטם-טם שדיים חשופים
דם זיעה וכאב.
והכול פרוץ ואפשרי והכל זורם ואיש פוגע באישה פוגעת בילד פוגע
בגבר צד אריה וחוזר חלילה.
הם ניגרים, עובדים לא חוקיים נרדפים על ידי המשטרה. את לשונם
אינה מבינה אך את בדידותם, ניכורם וכעסם היא מבינה. הלוואי
היתה לה שפה לקרוא לזעם האיום הזה לצאת החוצה. היא מבקשת ואינה
מוציאה אותו. אולי קצת זחוחה מקצותיו החדים והפוגעים.
הם נכנסים אל דירתם בשעות אחר-הצוהריים כאשר הוא עדיין איננו
בבית. היא בוהה באוויר העכור ומקשיבה למריבותיהם התזזיתיות.
אלה כאילו מבשרות בשאגתן את סוף העולם שאינו מגיע אך זה הוא
מעבר לפינה. עוד צעקה אחת והשמיים יפלו על ראשינו. תמיד על סף
התהום בוקעות צעקות הילדה שגוררות אותם חזרה אל עולמם מתחבקים,
בוכים ואוהבים מחדש לרגע. כך שוב ושוב כל ערב.
כאשר הוא נמצא בדירה ואלה רבים הוא הולך מקיר אל קיר זועף
וממלמל דברים בשפתו שאינה מבינה
כאילו משתתף במריבתם.
לאחר שחזר אל חנותו בשוק מהשירותים בביתם,  שמעה צעדים עולים
במדרגות לפני השעה היעודה.
היא עוצמת עיניה ומזהה כי אלו צעדי האם הניגרית וביתה(ילדה
שחרחורת ורזה שערותיה קלועות לעשרות צמות שהודבקו לראשה בעמל
רב של קוקיות ומסרקים.) היא פתחה את דלתה ובהתה בהן בסקרנות.
מעולם לא עשתה זאת קודם. מבטה סקרן אולי משתוקק. האם וביתה
משיבות לה מבט. הילדה מביטה בה תחילה בהשתאות לאחר מכן מבקשת
לשמח את המבוגר החדש שנכנס אל חייה. האם מביטה בה בתערובת של
חשש ותקווה. חשש מרע תקווה לטוב (שני תאומים סיאמיים שהולכים
שלובי גוף).
לאחר מספר שניות שתיקתן עוד נמשכת ומבטן עדיין נעוץ זו בזו.
מבט האם מושפל לבסוף והיא מוליכה את ביתה אל דירתן. לאחר מספר
דקות דלת דירתן נפתחת והן יורדות במדרגות.
היא עוד מחכה שם.
"Where you go?" אנגלית רצוצה המבקשת למצוא מכנה משותף.
הניגרית מסתובבת, חושדת לרגע אך משהו במבט גורם לה לענות."Away
from here"- היא עונה.
"But what about?..." היא מפנה אצבעה כלפי דירת הניגרים
ומחייכת חיוך הססני.
"Fuck him" עונה הניגרית והולכת. הילדה מביטה לאחור ומחייכת אל
הזרה. זו אינה מסוגלת לחייך בחזרה. השדים בראשה, ההמיה העולה
מכול תנועותיה, תוגת בדידותה וקרירותה המדומיינת אינם יכולים
לחיות ביחד.
היא סוגרת את דלת ביתה ונפנית להכין את הכיבוד לערב.

הוא מגיע ראשון. בוהה חליפות בשולחן עליו יתנהל המשחק ואליה.
הוא מקרב אל השולחן את הכורסא המהוהה והבלויה החביבה עליו.
שוקע במחשבות. היא מכינה את הכיבוד ומברכת על שתיקתו.
הוא מוציא בתנועה חדה את חפיסת הקלפים מכיסו מסדר אותה על
השולחן. שולח אליה מבט, עובר לידה אך אינו נוגע. היא חשה לחץ
פתאומי ופחד לא מובן מהתנועות החדות בהן הוא מסדר את הקלפים.
כאילו אם יתבלבל וישתמש נגדה באותן תנועות חדות יהפוך אותה
לבעלת מום לנצח.
באוויר עומד ריחם העכור של העלבון, הכעס והמועקה. על מה? אינה
יודעת. הוא עומד ומחכה שתסתכל לעברו כועסת, נזופה ועלובה. מניח
ידו על כתפה ואינו אומר דבר.
צלצול בדלת. אחד אחר השני הם מגיעים. יושבים זעופים ולוגמים
קפה שחור שהכינה. מבטיהם קודרים. נראה שאינם שמחים למפגש עם
חבריהם. הם רוטנים שלום זעוף אחד כלפי השני ונערכים בפינתם
לקראת הקרב העומד להתרחש. מחליפים מספר מלים על כסף,מלחמה,
מכוניות, בחורות (כן גם לידה) מגניבים מבט אל רגליה המבצבצות
מבעד לחרכי שמלתה הפשוטה והמיוזעת. היא חשה כי הם מרחרחים אותה
בעוברה לידם ומשהים את ידיהם על ברכיה, ישבנה, חזה או ידיה
בתנועות נימוסיות. תנועות שמטרתן לחוש את גופה ולדמיין אותה
לרגע ללא בגדיה.
נראה לה שהוא חש בכל תנועה כזו נראה לה שהוא מודד כל נגיעה.
כל ליטוף. היא חשה בנהמה אילמת המרחפת בחלל החדר. נהמה הבוקעת
ממערה אפלה בגופו שאין לדעת מה מקורה. אך עם נהמת כאב וזעם
עולה גם המיית שביעות רצון: הוא הגבר. לו שייכת זו שכולם רוצים
לאחוז בה. היא משתוקקת לנהמה ולהמיה. ובתוכה גם היא נוהמת
והומה.
הם מתחילים לשחק. עיניה נעצמות והיא נזכרת במשחקי קלפים בין
גברים כפי שאלה נראים בסרטי פשע צרפתיים ישנים אותם ראתה
בתקופה הקצרה בה שהו באירופה.(הייתה בורחת ממנו באמצע היום אל
הקולנוע. הבינה רק חלק ממה שאמרו אך אהבה את המראה.) ארבעה
גברים לבושים היטב מבנה גופם שרירי (אחד רזה מדי. אחר כה שרירי
עד שהחליפה המחויטת נראית קטנה למידותיו.) תווי פניהם חדים. הם
מעשנים ג'יטאן בלי פילטר, לוגמים וויסקי נקי ומכבים את הסיגריה
במעיכה אחת במאפרת זכוכית עגולה ומעוצבת המונחת בדיוק במרכז
השולחן. מעל ראשיהם יורדת אלומת אור בודדה ועשן הסיגריות מיתמר
מעבר לה אל אפלולית החדר שהופך כחלחל אפרפר ונותן השראה
למוזיקת ג'אז חרישית הבוקעת ברקע.
פקחה עיניה ומולה ארבעת המכוערים המרושלים והדהויים שכרסם
תפוחה, ישבנם איבד מצפנו ונימוסיו, הזמן פיחס את פניהם
ושאיפותיהם. משחקים ללא שכל ובלי תעלולי קלפנים. מניחים לגורל
ליטול מהם כסף ולהחזירו באדישות מוחלטת. למה שיחקו אולי חשבו
על סרטים צרפתיים ישנים.
נראה היה שהיום הפסיד שוב ושוב. מאיפה נשלם חשבה. מאיפה נחזיר
את חובות הגבר?
היא לכדה בעיניה את מבטו החודר. במבטו פגשה צל חדש מתנשא.
בועל. חודר.
"חברים, אין לי כסף להחזיר לכם." הכריז בקול רם וברור. שותפיו
הביטו בו משתאים. (כאילו איבדו לרגע את אדישותם לא בגלל הכסף
אלא בגלל השנוי.)
"לא נורא. תחזיר בעוד חודש. אני אלווה לך." אמר מישקה כאילו
מוצא מחדש את גבריותו. מישקה חילק סיבוב נוסף של קלפים. הוא
הטיח את קלפיו חזרה אל מישקה.
"אין לי כסף לשלם לכם. אבל יש לי משהו אחר." כולם הביט ובו
מודאגים ונבוכים. מה הוא רוצה? למה הוא מתעקש על השטויות
האלה?
"חובת הגבר היא לשלם על הפסדיו. גבר שלא משלם אינו גבר. הוא
בובה. תינוק קטן שיונק את שדי אמו. אין לי כסף אבל אני יכול
לשלם."
"מה אתה מזיין את השכל?"- צעק מישקה-" מה נדבק לך פתאום עניין
הכסף? אם אתה גבר, תפסיק לבכות ותשחק!"
שני הגברים הביטו אחד בשני זועמים על הנסיון ההדדי והשקוף
כל-כך להפר איש את מזימת רעהו.
בדמיונה ראתה את אלן דלון וז'אן-פול בלמונדו מביטים אחד בשני
מעבר לשולחן הקלפים. בוחנים איש את תנועות ידי רעהו ומושיטים
יד לאקדחים. משתהים באלגנטיות לפני שיפצחו בתזמורת של אש ועשן
שתמלא את החדר בעשן אפרפר-תכלכל. אש שתכתים את בגדיהם המחויטים
בכתם אדום המתאים בצורתו, צבעו ומרחקו לפרח התקוע בדש חולצתם.
לפתע ראתה שהוא מביט בה, משתהה לרגע ואומר-
"אני אתן לכם אותה."
שמלתה נעה, מסגירה את התאמתה המשונה לכורסא המהוהה עליה ישבה
לידם. הוא הסתובב אליה, נשען לאחור מכיסאו אל הכורסא, אחז
בזרועה ומשכה אליהם. ארבעת הפרצופים הנתעבים(כתמי נזלת,
פצעונים, זיפים ישנים וסרחון) הביטו בה. הבחילה חנקה את גרונה
ודמעות הציפו את עיניה. היא נרתעה ממנו. רצה לשירותים והקיאה
אל הכיור. מרחוק שוב בקע קולו:
"כמה הפסדתי מישקה?"
מישקה ענה, גרונו יבש ולחוץ: "אלף שקל."
"שעה איתה לשלושתכם תכסה את זה." מרוצה מעצמו. חש עליון
ונינוח. הם לא התווכחו. מדמיינים את ישבנה הקטן והלבן את שדיה
הצחורים והמוצקים את ביטנה השטוחה. זה מה שעלה בדמיונם ותו
לא.
הגרוזיני צחק צחוק קצר:" זה לא צ'ק דחוי, נכון חבר?"
"לא"- קולו תקיף כמו שהוא יודע להיות-"כאן ועכשיו".
שמעה את צעדיו הגדולים והמסורבלים מגיעים לשרותים. פתח את הדלת
וסחב אותה אל מיטתם. אוחז בכפתו הגדולה את שתי ידיה הקפוצות.
מתעלם מאנקות הבהלה שלה. מטיל אותה למיטה וקורא להם.
הוא מבצע את כל הריקוד האיום הזה בתנועה אחת אלגנטית ורצופה.
תנועה הבטוחה בעצמה. תנועה שמצאה מחדש את בטחונה. והיא.
היא מוטלת על הגב פקוחת עיניים. מבקשת את מבטו.