גזרה את העיניים הכחולות שלה.
גזרה את הריסים.
שברה, לחתיכות קטנטנות את האגן.
גזרה את השיער הארוך שלה, שהוא כל כך שונא כי היא לא נותנת לו
לגעת בו. בשום חלק היא לא נותנת לו לגעת.
שברה כל חלק בגוף שלה. כל חלק שהוא שונא.
שמה בשקית ניילון לבנה ונתנה לו.
"תרכיב", אמרה לי. "תרכיב כמו שתמיד רצית".
התחלתי מהכף רגל שלה. "אלוהים" אמרתי, למרות שמעולם לא האמנתי
בו, "הרגל שלה כל כך קטנה".
התחלתי להוציא את כל מה ששנאתי בה.
את העיניים זרקתי דבר ראשון. כחול אף פעם לא אהבתי. מזכיר לי
חולי.
את העור הלבן שלה גם שנאתי, כל כך חיוורת היא נראתה בו.
בצד נערמה חבילה של איברים שלא אהבתי בה.
רק את השפתיים השארתי. אני פשוט לא מסוגל להתנשק עם אחרת.
תפרתי את השפתיים לכל החלקים האחרים שקניתי בחנות.
הושבתי אותה מול המראה. היא חייכה.
"אוהבת?" שאלתי אותה.
"אוהבת" היא ענתה.
למחרת מצאתי אותה חותכת את עצמה שוב.
"תרכיב אותי כמו שאתה הכי אוהב" בכתה.
ואני נישקתי את השפתיים שלה. אני לא יכול לאהוב אחרת.