תמיד רציתי להתבגר. יום אחד עמדתי בגשם בתחנת האוטובוס וחיכיתי
לקו 3 שיביא אותי הביתה. במקום, בא אוטובוס מספר 17, אז עליתי,
לא היה לי כוח לחכות. וחוץ מזה, מבוגרים עושים מה שבא להם, אז
עליתי. אימא נתנה לי כסף לקנות כרטיסייה. הגשתי בגאווה את השטר
לנהג- לא כל יום רואים ילד עם שטר אמיתי של כסף- ובקשתי את
הכרטיסייה של המבוגרים. הנהג קצת חייך, אבל כשהוא ראה שאני לא
מחזיר לו חיוך, הוא אמר בקול של מבוגרים שאני עדיין קטן, ואני
צריך כרטיסייה לילדים בגילי. אמרתי לו שבעצם, מה הוא בכלל יודע
עליי? הוא לא יודע בן כמה אני. אני בכלל גמד בן שבעים אלף שנה
ויומיים. לפני יומיים חגגתי שבעים מילניומים, ולא רק שניים כמו
כל הכדור המסכן הזה. אישה שמנה עם סלים צעקה מאמצע האוטובוס
שהיא ממהרת, ושזו חוצפה של ילדים קטנים לעכב אוטובוס שלם. כל
המבוגרים האלה, מתנהגים כמו ילדים קטנים. חושבים רק על עצמם.
גם אני ממהר הביתה, מה היא חושבת, שאין לי שום דבר חשוב לעשות?
אז ירדתי מהאוטובוס. אמרתי שאני אתבע את אגד, כמו שהמבוגרים
עושים. כשירדתי, הספקתי לראות את קו 3 בדיוק חולף על פני
התחנה. רציתי להיות כבר בבית. נמאס לי מהמבוגרים שלא מאמינים
לי- אני גדול, כל כך גדול שאפילו הדמעות שלי, שעכשיו זולגות לי
מהעיניים, הן ע-נ-ק-י-ו-ת.

אחרי כמה שעות, ואולי היה זה רק כמה דקות, שמתי לב שמבין
הדמעות אני רואה שיושבת לידי מבוגרת. היא לא הייתה ממש אימא,
ובטח לא סבתא, אבל אפשר היה לראות קמט או שניים. היא בהתה
בגשם, כאילו הייתה שקועה בתוך חלום, ואז, פתאום, היא הפנתה את
מבטה אליי, והתחילה לדבר בשקט ובעצב. היא ספרה לי שתמיד רצתה
להישאר קטנה, אבל היא לא הפסיקה לגדול ולגדול, ועכשיו- כבר לא
מוכרים לה כרטיסיות של ילדים באוטובוסים. היא סיפרה לי גם,
שהדבר הכי נורא זה שמבוגרים- כבר לא מצליחים לבכות. במקום זה,
הם מדברים על זה, וחושבים בהיגיון, ומחליטים החלטות שיעזרו
בהמשך- דברים מעשיים. והיא- כל כך רוצה לבכות, כל כך רוצה. היא
סיפרה לי שהיא התחילה לשכוח קצת, ככה, איך בכלל בוכים, והיה לה
כל כך עצוב, שכבר הפסקתי לבכות בגללי והתחלתי לבכות בגללה.

קו 3 התקרב לתחנה. פתאום שמתי לב שהתחיל להחשיך, וכנראה שכבר
היה די מאוחר. אמא שלי התחילה לדבר אליי בתוך הראש, ולהגיד לי
את כל מה שהמבוגרים תמיד אומרים לילדים על לחזור הבייתה מוקדם.
המבוגרת ניסתה לחייך, וסימנה לי לכיוון האוטובוס, כאילו שהיא
יודעת שהגיע הזמן להפרד. לחצתי לה את היד, כמו שהמבוגרים
עושים, ורגע לפני שהאוטובוס החל לנסוע, הספקתי לפתוח את החלון,
והבטחתי לה לא לשכוח אף פעם איך לבכות. וכשראיתי אותה נעלמת
מאחורי הפינה, הבטחתי לעצמי לבכות הרבה- גם בשבילה, ובשביל כל
המבוגרים ששכחו איך.