יום גזר הדין הגיע. חמש מאות תחנות שידור התווספו לאלף התחנות,
שהחלו לשדר עוד מיומו הראשון של המשפט המתוקשר ביותר ברחבי
היקום, מאז משפטו של כליל הרודן. אוריון ישב בתא הנאשמים, לבוש
בבגדים כתומים. שערו היה סתור ועיניו נפוחות מהלילה האחרון
שעבר. אחיו הבכור התקשר אתמול ודאג לספר שכל המשפחה מאושרת
לשמוע, שסוף-סוף מישהו מצאצאיה התפרסם בצורה כזו, ולא שכח
להזכיר, שאמו כמעט התפוצצה מגאווה. משפחתו החליטה לבקרו ביום
האחרון למשפט המתוקשר והחגיגי. אוריון כתגובה החל לפתח תסמיני
התקף-חרדה. הם שמחו לאידו, בזאת האמין, והוא שנא אותם על כך,
בעצם, גם אותם. בלילה האחרון, עסק בעיקר בשנאה ובנקמה,
בתוכניות הימלטות נועזות ללא יכולת ישום, ובפנטזיה על אישה
כלבבו, כזו שתמיד רצה למצוא ועכשיו תמה לו הדרך.
הקהל התרומם ממושבו כאשר נכנס השופט. גלימה שחורה האדירה את
גופו הצנום ופאה לבנה העלימה כמעט את ראשו הקטן. אוריון גיחך,
אחר-כך שתק כששמע פרצי צחוק מוכרים מהקהל שישב במבנה דמוי
האמפי תאטרון. הוא הביט למעלה וראה את משפחתו יושבת בשורה,
מחייכת ומסופקת כאילו נכחה בהצגה - אמו לבשה את שמלתה הסגולה,
הססגונית והמנופחת, ואביו, לבש את הטוקסידו הלבן, החגיגי, עוד
מהזמן שעבד כמלצר. באחיו לא רצה אף להביט.
"הנאשם יעמוד על רגליו," זעק ראש משמר בית המשפט ורקע ברגלו
הימינית על הרצפה. אוריון נעמד. השופט הפעיל את הלוח
האלקטרוני, גירד בפאתו, עיקם ויישר, כשמילות גזר הדין הופיעו
על המסך. "נאשם מספר 85668785222568712258, הינך מואשם ברצח
152 איש על כוכב ספייה. פיצוץ מבנה שמטרתו לא ידועה. סליחה!
שמטרתו נבזית!" אמר והישיר את עיניו אל החוקר, שהתמנה לחקור את
פרשיית ניצול המשאבים האורגנים על כוכב סייפה. "ובכן, הנאשם
מרסל ויטוק, המכונה בשמו העממי אוריון. גזר-דינך הינו מוות
באידוי ויבוצע בעוד שלושה חודשים מתאריך זה, בכלא ספרטקוס
על-פני כוכב ריגל, אשר במערכת הכוכבים אוריון. מי יתן ואלוהים
ישמור על נשמתך."
הקהל מחא כפיים, אימו הזילה דמעת התרגשות חסכנית, ואביו חש
סיפוק עז על שהחליט להתחתן ולהוליד ילדים. אוריון, לעומת הקהל
הנסער, נשאר שותק - עיניו צפו בחלל ופגשו במקרה את עיניה של
אישה, שישבה בשורה השנייה. מבטיהם הצטלבו, חברו בנקודה
דמיונית, שוזרים סיפור חיים שלא התרחש, סיפור על אהבה שלא
יכולה להתממש. היא התרוממה ראשונה לפני שהשופט סיים את דבריו,
לפני שהקהל התרומם כולו כדי להריע, ושלחה את ידיה לעברו
בניסיון לחבק אותו. "אתה יכול לשמוע אותי?" שאלה.
הוא שמע את קולה מזמר בתוך ראשו ועיניו אורו. הוא התרומם והחל
לצעוק לעברה, אך קולו נבלע בזכוכית תא הנאשמים המשוריינת. הקהל
סער ורגש כשחשב שראה אותו זועק לעברם, מבכה על מר גורלו. אך
אוריון לא שמע את המולת הקהל, כי פרט למערכת ההגברה הפנימית,
שבזכותה שמע כעת רק את דברי השופט, לא שמע מאומה. קולה הצלול
שטף את מוחו ואת ליבו. היא דיברה אליו שוב, ובחרה במילה,
"אהובי", כדי לפתוח את דבריה, "...אני אציל אותך... אל תדאג,
אני אציל אותך, אהובי." ועוד הוא מנסה לעכל את מילות האהבה,
דלת תאו נפתחה, ושני שומרי משמר בית-המשפט תפסו ואחזו בו לקול
תרועות הקהל. השלושה חצו את בית המשפט, ידיו בידיהם, רגליו
מפרפרות באוויר, וראשו מוטה לאחור, מחפש אחר פניה היפות של
האישה שדיברה אליו. ידיה נופפו לעברו והוא היה חייך לעברה,
מאושר. אימו הזילה דמעה נוספת, כשחשבה שהביט בה, ואחיו נעשו
מרוצים לבסוף, כשחשבו שסוף-סוף החליט צעיר השבט להתייחס אליהם.
הוא נעלם בתוך שקט המסדרון, הורד לרצפה בגסות והלך לפני
השומרים בראש מורם, כשחיוך ענוג נמרח על פניו. עדיין החזיק
באופוריה, וטרם העלה בדעתו שלא ידע את שמה של הגברת החיננית -
האישה שהתאהב בפחות משניה, האישה שהבטיחה לו שתציל אותו. ללא
שהות מיותרת, העלו אותו השומרים על המעבורת הראשונה לכוכב
ריגל. בדרך, נרדם כהרגלו וחלם רק עליה.
שמה של האישה, טניה - טלפתית מגזע דמוי אנוש, שעבדה כמתאמת
בחטיבת החדשות, באחת מאלף וחמש מאות תחנות השידור שהגיעו
למשפט. היא הכירה את אוריון לא מהיום. מפאת חוסר בתחקירנים,
התבקשה לעזור במציאת מידע על הנאשם המפורסם. במהלך התחקיר,
דמיינה את מעשיו, את אומץ ליבו, את הגדולה שטמונה בו. וכמו כל
אישה, חשקה נפשה להפריח את הפוטנציאל הגלום באוריון למשהו
שתוכל להתגאות בו.
טניה, להבדיל מאוריון, מיצתה את כושרה באלתור תוכניות בזק,
בשירותים. היא ישבה, השקיעה מאמץ בשריריה התחתונים, ובפעולה
א-סינכרונית מוחלטת שחררה את רעליה ובנתה תוכנית בריחה. מיד
שלחה תשדורת בהולה למנהל החדשות. לפני הפגישה המיוחלת, לבשה את
בגד המסטיק המפורסם - שמתרחב ומתכווץ בהתאם לגוף - צבעה את
חלקו התחתון בירוק זועק, ואת חלקו העליון בארגמן. היא הכירה
בחולשת המנהל לסדרות טלוויזיה עתיקות, ולכן הוסיפה מסקרה חיה,
המורכבת מכרומוזומים מחליפי צבעים. המנהל ישב על כיסאו המרחף,
כשנכנסה לחדרו המרוהט במסכי טלוויזיה, המשדרות מעשרות גלאקסיות
במקביל, ובספרייה חיננית, המורכבת ממאות אלפי ספרים מקובצים.
טניה הביטה בו מרחף בין מוניטור למוניטור, מצמיד את עיניו
לזגוגית המסך כזכוכית מגדלת. "יש לי רעיון!" אמרה והצליחה
לעצור מיידית את תנועת כסאו. היא התיישבה על הכיסא היציב
הנותר, שילבה את רגליה והבליטה את ריסיה, שהחלו משנים את
צבעיהם. "למה שלא נעשה כתבת תחקיר על אותו אסיר שנידון לפני
מספר ימים למוות?" שאלה.
"תזכירי לי, אני לא זוכר," אמר והתמוגג, כשראה את ארובות עיניה
משתנות לסגול כהה.
"זה שרצח מאה חמישים איש," השיבה מובכת.
"אני עדיין לא זוכר."
"אוריון!"
"אז למה לא אמרת קודם?" שאל אותה, והיא נפחה כמעט את נפשה
כשאמרה את שמו בקול.
"אז מה את רוצה לעשות? כתבת תחקיר? - אבל את לא מורשית לעשות
כתבות תחקיר. זה שהיו חסרים אנשים בתחנה והיה חשוב לרשת לשמור
על המוניטין שלה, ולא להדרדר ברייטינג, שגם כך מתבוסס
בתחתית..." הוא עצר לרגע, כחכך בגרונו וליטף את סנטרו. "בעצם,
אם לא נשנה את זה במהרה, יפטרו את כולנו בלי להניד עפעף. ואם
יפטרו את כולנו, לא תהיה לי עבודה, ויקחו לי את הכיסא המעופף,
ואני לא יכול להרשות לעצמי את הדבר הזה. אז מה אמרת? לעשות
כתבת תחקיר? כן, זה מתחיל לצלצל מצוין. תמונות בלעדיות, כן,
'ימיו האחרונים של אוריון בכלא ספרטקוס', - זה בהחלט מצלצל.
אבל, אני מצטער, את טלפתית, נכון? ואת יודעת שאסור לפי האמנה
להגבלת טלפטים לעסוק בכתבות תחקיר, או להיכנס למבני ממשלה, אלא
עם כן את עובדת עבור הביון. אבל את לא עובדת עבור הביון, אז
בעצם, בעצם... תוכלי לשמש כמתאמת. כמובן! זה מה שאת עושה תמיד!
אוקי. החלטתי. יש לי רעיון. טוב, תסלחי לי, טניה, אני צריך
לדבר עם כמה אנשים."
מנהל חטיבת החדשות גירש את טניה מהחדר, אך טניה מצידה היתה
מסופקת. הצלליות שעל עיניה עשו את עבודתם עבורה והציתו דמיונו
של המנהל. עכשיו היא תצטרך להפעיל קצת שרירים כדי להכנס לצוות
שיכסה את הארוע בבית הכלא.
אוריון הושלך לתאו החדש. בגדיו הכתומים הוחלפו בחליפת
"ספרטקוס" תקנית - חליפה בעלת אמצעיי בטחון קפדניים, הבודקים
תמידית את קיומם של אמצעי שתל וגופי מתכת זרים. לאחר ימים
אחדים הצליח להתרגל לאור הכחלחל העדין הדולק בלילות, לאמצעי
הבטחון המרובים, לאוכל הגרוע ולחברו השתקני לתא. הוא שכן באגף
הנדונים למוות. אגף צפוף, שדמה בעתות טובות יותר למעבדה לגידול
עכברים. האגף נבנה מקירות פלדה קשיחים המונעים את חדירתם של
גלים רגילים ומיקרוגלים אל תוך האגף ומחוצה לו. החדרים נחתמו
בקרני ליזר, לא מאפשרות לצאת, אך גם מבטלות כל מידת פרטיות
שיכול האסיר לבקש. מצלמות הוצבו במסדרונות ובין החדרים.
ולאסירים הותר רק פעמיים ביום לצאת לסיבוב שחרור עצמות. אוריון
חש שאם לא יעשה משהו לשיפור מצבו, יהפוך למשוגע עוד לפני
שהאישה שהבטיחה להציל אותו, תגיע.
קרלוס, שהיה האחראי להאשמתו של אוריון, לא אהב בלשון המעטה את
הזמן הארוך שיעבור עד ביצוע גזר הדין. שלושה חודשים הינם זמן
ארוך מדי, כדי שכל מיני תקלות יכולות לצוץ ולהתעורר. נסיונו
העשיר אותת לו, שאין להשאיר שום דבר ליד המקרה, או ליד החוק
במקרה זה. לדעתו, החוק הוא בחזקת תקרית מצערת מאד, שהפליאה את
העולם בטמטומה, והוסיפה שכבה ביוקרטית לניהול העולם. את האמת -
וזאת אני מוסיף על דעת עצמי - לו הכרתם את קרלוס מקרוב, הייתם
מבינים בעצמכם שהעולם הפסיד מנהיג משכמו ומעלה, שכנראה, אילולא
עסק בפלילים, היה הופך את היקום למקום טוב יותר. לא היו רבים
האנשים כקרלוס, שהכירו על בוריים את מרבית שיטות העבודה של בתי
כלא פדרליים. בזכותן, לא פעם הבריח אנשים, לא פעם גם דאג
להבריח נשמות מגופם, ולא פעם, עשה את שניהם מפאת חיסכון בזמן.
הדרך הפשוטה ביותר שהעלה על דעתו היתה הרעלה. הוא ידע שאוריון
מוחזק באגף נדוני המוות. אם היו משכנים אותו באגף רגיל, היה
דואג שאחד מהאסירים יבצע את רצונו, אבל להכניס במיוחד איש שלו
לאגף נדוני המוות, היה קצת מתחת למוסריותו הפנימית.
קבלת ההחלטות בחטיבת החדשות הסתאבה ברשת מסועפת של ניירות
אלקטרונים, חתימות דיגיטליות ואישורים מגנטים. טניה ניסתה
לעקוב אחר התהליך ולהשפיע בנקודה החלשה ביותר- המפיקה. המפיקה
שהיתה לסבית, ניסתה להוכיח לכולם שהעדפתה המינית לא תשפיע על
דרך עבודתה, אבל תמיד הוכיחה אחרת. היא בחרה גברים במקום נשים,
ואם נשים, אז גבריות במיוחד. טניה, שהכירה את אופייה המיוחד,
ניצלה את רגישותה לנושא והוסיפה קורטוב של מצפון כדי לעודד את
החלטתה.
"דווקא בכלא," ציינה, "היכולות שלי יוכלו להשפיע. בזכותי תוכלי
להשיג את הסקופ האולטימטיבי!" בגומרה לטעון, חתמה את דבריה ב
-"אני מבינה אותך." בעקבות דבריה המשכנעים, מונתה טניה לאיש
האחד-עשר מתוך שניים-עשר האנשים בצוות. האיש האחרון שנבחר
לצוות היה סוכנו של קרלוס.
זה היה היום השלושים וארבעה לישיבת אוריון בכלא. הימים דמו
ללילות והלילות לימים. את חברו לתא עדיין לא למד להכיר -
שתקנותו המופלגת, והיחבאו מאחורי הדף האלקטרוני, שהסתיר
באדיקות את פניו, הצליחו לשמר את בידודו ואת שמו. לאוריון זה
כבר עלה בבריאותו, גם-כך לא עשה כלום פרט מלאונן בלילות
ולדמיין את פניה של האישה שקראה לו, "אהובי", עולות מעליו
ויורדות. הוא פנה אל השותף, בתחילה בשקט, אחר-כך עלה בטון,
וכשלא נענה, המשיך בצרחה שהזכירה ביצוע מושלם של סולם אקורדים.
כיוון שעדיין לא הגיב, ניגש אליו וטלטל את כתפו עד שהלה הסכים
להחזיר לו מבט. השותף עדיין שתק כשקרא אליו שוב, עוטה על עצמו
שתיקה מביכה ומעצבנת, בתוספת רטט מרגיז באישוניו. אוריון
השתולל מכעס. "מה אתה חרש, לעזאזל?!" צרח לעברו. השותף הישיר
אליו מבט ויצב את עיניו. הוא מחק את הכתוב, רשם כמה מילים ביד
רועדת על הדף האלקטרוני, וסובב את הדף לעברו של אוריון.
המילים, "אני חרש ואילם", ניבטו מתוך המסך בעל הרקע הלבן, ופיו
הפעור של שותפו ניצב מעל, מראה בברור את חסרונה של לשון.
אוריון הובך לשניה והתעשת.
"למה לא אמרת את זה קודם?" כתב על הדף האלקטרוני.
לשותף קראו נמרוד. מתמטיקאי, שבמקום להכין נוסחאות להפרדת
פלוטוניום, העדיף לפתח את תורת המשחקים לפתירת קונפליקטים בין
עמים. הוא הצליח להרוג "רק" עשרה מדענים, בגלל השמת קוטנגנס
במקום טנגנס. אוזניו נחרשו בפיצוץ, ואת מיתרי קולו ביתק כנקמה.
המוות לו חיכה, שימש יותר כאמצעי גאולה מאשר עונש.
בימים שחלפו מאותה הכרות דרמטית, למד אוריון להעריך את נמרוד.
הם תיקשרו בעיקר באמצעות כתיבה על הדף האלקטרוני, וגם בציור.
אחד המאמצים הגדולים של אוריון היה לצייר את האישה שאהב. אחד
המאמצים הגדולים של נמרוד היה לצייר יהלום מושלם. בפעם השניה
שראה אוריון את היהלום, צץ לו רעיון- הרעיון לברוח.
הרעיון נולד בעקבות תחביבו של אוריון עוד כשהיה ילד. אז למד
לשחק עם השתקפות האור במראה, בעיקר כדי לסנוור עוברים ושבים,
שהיו מתנגשים בעמודים, כמעט בכל פעם שכיוון את אור השמש אל
עיניהם. מפאת העוני ועיסוקה של משפחתו לדורי דורות, נאלץ לוותר
על לימודים אקדמאים ועל חלומו ללמוד אופטיקה. אך הידע שצבר
בחייו, הספיק לו כדי לדעת, ששימוש בפאת יהלום מסותתת יוכל
לשנות את כיוון קרן הלייזר לאן שיחפוץ, העיקר שידע את המקום
אליו הוא מכוון ואת הזווית הנכונה מבעוד מועד. בשביל זה יצטרך
שני יהלומים, נקודת פגיעה אפקטיבית, ומישהו שיעזור לו עם
החישובים המתמטים. אחד מתוך השלושה כבר היה לו, הוא רק יצטרך
לשכנע אותו לעזור.
אוריון ניסה לבנות דרך סבירה אך פתלתלה דיה, כדי למשוך את
נמרוד לשתף פעולה. הוא ידע על רגשי האשמה העזים, שהשקיעו את
רצונו של נמרוד לחיות, וחיפש את קצה החבל שיוציאו משם. באחת
מהשיחות השקטות שניהלו, גילה נמרוד לאוריון את אהבתו
להומניטריות, ואת רצונו העז לשפר את היקום. אוריון ערם את
תחבולותיו, היתל בו כלוליין, ונטע בו את התחושה, שלא הוא האשם
בנוסחה שהשתבשה, אלא המדענים שביקשו אותה ממנו. כי אם היה עוסק
במה שאהב, לא היה מגיע למקומות שמבקשים להפריד פלוטוניום, אלא
למקומות שבהם נפגשים בני אדם.
נמרוד השתכנע והפך מסונוור מהרעיון. העזרה שהגיש לאוריון סימנה
עבורו את תחילת הגאולה. גם המרכיב השני מבין השלושה נפתר
במהירות. בשתי ההפסקות היומיות שהותרו לאסירים, זיהה אוריון
שני ריבועי מתכת מקובעים לקיר, מסומנים בסימן 'מתח גבוה'.
נמרוד חישב את האזימוט ואת הגובה מפתח התא עד לריבועי המתכת.
לאחר שבעה ימים לפני הוצאתו להורג של נמרוד, ושמונה-עשר ימים
עד הוצאתו להורג של אוריון, הסתיימו החישובים. נותר כעת רק
למצוא שני יהלומים - האחד שיווסת את קרן הליזר מהשקע הימני.
השני - שיווסת את קרן הליזר מהשקע השמאלי.
שלושה ימים לפני הוצאתו להורג של נמרוד, התוכנית החלה להשתבש.
מהיכן ימצאו שני יהלומים? שאל את עצמו אוריון. איך בכלל ייצרו
מכשיר, שיוכל להחזיק את היהלומים בצורה מקבילה ושווה מול
השקעים? שאל את עצמו נמרוד. הכעס והתסכול הוביל לריב בלתי
נמנע. האחד צועק ורוגז, השני אוחז בדבקות בשתקנות אכזרית,
ושוקע לתוך הדף האלקטרוני שלו. עצביו של אוריון התפוקקו, כמו
כבלי פלדה הנקרעים מגשר הקורס תחת עומס בלתי אפשרי, כך החלו
סנטרו וידיו לרעוד, עיניו ברקו והאדימו, ושריריי רגליו ניתרו
מכעס, שלא יכול היה לפרוק את עצמו.
"נמאס לי השקט הזה!" זעק, אבל שותפו המשיך בעיסוקו הטבעי
והחולמני. וכיוון שדבריו לא זכו לתגובה הולמת, שלח אוריון את
ידיו לעבר הדף האלקטרוני, אחז בו והניפו באוויר - כמו איש
מערות, המחזיק את כלי זינו לפני ריצוץ גולגולת - וניפצו על
הרצפה בעונג בל יתואר. שפתיו הלבנות, הקפוצות בחוזקה, שמנעו
מכל שריד דם להגיע אליהם, נמתחו לחיוך מסופק ורחב. מנגד, פניו
הרגועות והתמוהות של נמרוד, הפכו בין-רגע לפניו של שליח השטן.
ללא שהות, ניתר ממושבו ושלח את ידיו לחנוק את גרונו של אוריון.
אוריון לא הצליח לשחרר את עשר האצבעות שהקיפו את גרונו בלחץ
אימתני. עיניו גדלו ונפערו מול עיניו הזועמות של נמרוד. נמרוד
דחף אותו לאחור, מוביל אותו צעד אחר צעד לעבר אותן קרני ליזר
רצחניות שחיכו לקורבן תועה. אוריון, שברגעים אלו החזיק
בשאריותיה של שפיות, נמנע מלנצל את הכח שמופעל עליו כדי להעיף
את נמרוד אל קרני הליזר, והעדיף להרגיעו בדרך אחרת. הוא שלח את
ידיו קדימה, היטה את גופו באלכסון ובמהירות, והטיח את נמרוד
בקיר שמעל המיטה. נמרוד, בנפילתו, נגח את ראשו בקצה המיטה.
הכאב החד שפרץ, הרגיע אומנם את תזזיותו, אך לא עצר מאוריון
לבעוט בו. הוא התקפל מכאב ודחף את ראשו אל מתחת למיטה. עיניו
נפערו והבחינו בנקודת אור מנצנצת, בין שלל הכוכבים שצצו בעקבות
הכאב. שביב יהלום, שהוחזק בסוגר, שכב בין רסיסי הדף האלקטרוני.
כמובן, איך לא חשב על זה קודם? טכנולוגיית הדפים האלקטרונים
השתמשה ביהלום, כדי לשמר את אורך החיים של המנוע. אוריון, שראה
את נמרוד שוכב ללא ניע, פחד שהבעיטה האחרונה שבעט, שברה את גבו
של נמרוד. הוא צעק לו, עד שנזכר שאינו יכול לשמוע אותו. ולפני
שהספיק להתכופף, יצא נמרוד מתחת למיטה, חייך חיוך רומנטי,
ירחי, ושלף את ידו שאחזה ביהלום.
כיוון שנמרוד אילם, היה זכאי להשתמש בדף אלקטרוני. ולעת ערב
,הובא דף אלקטרוני חדש לתא של נמרוד.
צוות החדשות החל בהכנות האחרונות לקראת הטיסה המיוחלת לכוכב
ריגל. המפיקה העבירה תדריך אחרון, בדקה שכל הציוד נמצא, ושכל
איש יודע את תפקידו. שהות של יומיים. יום אחד עבור ראיונות
צוות הכלא, הסיבה שלמענה קיבלו היתר להגיע לכלא. היום השני,
כדי לראיין נדונים למוות, בעיקר את אוריון. היא היתה מאושרת
על-כך, שברגע האחרון הודיע לה מנהל חטיבת החדשות על הצטרפותו
של כתב חדשות בכיר. הוא היה הנוסע האחרון שהצטרף לצוות שלה.
היא הרגישה מעודדת, וידעה שזו יכולה להיות פריצת הדרך לה יחלה
תקופה ארוכה. מספיק שתמצא קוריוז אחד, ותוכל להפיק את התוכניות
עצמן, ולא את הכתבות, ששימשו כתוכנן. טניה, באותם רגעים, קיבלה
את ההזמנה המיוחדת שביקשה - חומר-נפץ דמוי גומי, דק במיוחד.
עוד שיפור לחומר הנפץ האגדי, סי-4.
היום לביצוע תוכנית הבריחה הגיע. תפקידו של אוריון היה להגיע
למחלקת החולים, לנסות לגנוב ערכת סמי הרדמה ולחבור בחזרה לתא,
כדי לעזור לנמרוד. במידה ויחשף, יצטרך לפרוץ את דרכו בחזרה
בשעת ה-ש' (סוף ההפסקה השניה) אל עבר נמרוד. ביחד יצאו ויחטפו
איזו ספינה שעוגנת במעגן. תפקידו של נמרוד היה לשנן את תוצאות
הנוסחאות, לבנות את המכשיר הקטן שתכנן מסה"כ חלקיו של הדף
האלקטרוני החדש שקיבל, קיבוע היהלומים למקומם, והפעלת המכשיר
כדי לחבל במערכת החשמל בבית-הכלא.
עשרים דקות לאחר שאוריון פונה למחלקת החולים, נחתה ספינת
החדשות במעגן החיצוני של בית הכלא. מנהל הכלא, שני עוזריו
ושומר, היוו את קבלת הפנים הממשלתית לצוות החדשות הנרגש. מפיקת
הצוות אצה ללחוץ את ידו המושטת של מנהל הכלא והצמידה לו את
הכתב הבכיר החדש שקיבלה. לאחר מכן, הסתודדה עם טניה והחלה
לשלוח פקודות באמצעותה, לכל מי שרק ניתן. הכתב הבכיר כבר החל
לשאול את שאלותיו, התעניין במבנה הכלא, המשיך בהתעניינותו על
איכות האוכל ומיקום המטבח, וסיים בשאלה על חייהם הנותרים של
יושבי האגף הנדונים למוות.
נמרוד פרק בעדינות את הדף האלקטרוני, נעזר בקצה המיטה כדי
לשייף את החלקים שבנה, במידות שלקח וביהלום שכבר היה לו כדי
ליישר ולמקצע את החלקים. הוא האמין שיקח לו ארבע שעות לסיים את
המכשיר ושיצטרך לחכות עוד שמונה שעות עד לתום ההפסקה השניה כדי
להציב את המכשיר במקומו.
צוות התחקיר התפזר בין אנשי בית הכלא. כל אחד טועם פיסה מחייו
של סוהר, של עובד סוציאלי. הכתב הבכיר המשיך לראיין את מנהל
הכלא. טניה והמפקחת הלכו לחדר הבקרה - שם התבצעה השליטה על
האסירים - כדי לפקח על הכתבים והצלמים המפוזרים. שני אנשי
הבקרה התעוררו משנתם כששתי עלמות החן נכנסו לחדר בחיוך כובש
לב. טניה חצתה בקו ראייתה את שני הגברברים, והישירה מבט
במוניטורים המפוזרים בחצי מעגל. עיניה חלפו על פניהם בזריזות,
מחפשות אחר אהובה, אוריון. מסך מספר 8 ב', הכיל דמות לבושה בגד
גומי לבן, גוררת זוג רגליים אל מחוץ לשטח המצלמה. טניה, הפעם
באינסטינקט נשי, חשה שזהו אוריון. הדמות חזרה לשוטט במסך,
מחטטת במגירות בתוך ארון. אנשי חדר הבקרה לחצו את ידיהן של שתי
הנשים ממולם. עיני טניה הציצו מעל כתפו של האיש שלחץ את ידה.
היא שלחה את מחשבתה לעבר הדמות שריצדה על גבי המסך. "אוריון,
אהובי!" קראה. הדמות עצרה מחיפושיה והביטה למעלה. היא חייכה
באושר כשראתה את התמהון שעל פניו של אוריון. "אני שומרת עליך
יקירי. אל תדאג!" אמרה בקול שגרם לאוריון לחשוב שהנה הוא חולם
בהקיץ. אך כשהביט למעלה וראה את המצלמה מתבוננת בו, ואת המילים
הענוגות שבאו זו אחר זו, ידע שהיא שם. לאחר מכן, גם מצא את
שחיפש - אקדח הזרקה ומחסנית מלאה בסם מרדים חזק במיוחד. אוריון
החליף את מדי החולה במדי הרופא שעילף. אחר-כך השכיבו במיטה
במקומו. הוא חלף על החולים שהביטו בו בהשתאות, ונמנע בכל מחיר
מלדבר עם האחיות.
הזמן חלף. נמרוד סיים את בניית המכשיר האופטי בעל שני
היהלומים. טניה והמפיקה פלרטטו קלות עם אנשי הבקרה. בעיקר
טניה, כשניסו אנשי הבקרה להביט לעבר המסכים. החוקר הבכיר
הספיק למאוס במנהל הכלא וביקש לשחררו לראיון עם הטבחים במטבח.
החוקר הבכיר התחבב במהרה על הטבחים במטבח. הוא הפליא בהם את
ידענותו במרכיבי האוכל, ואפילו שלט בחלק מהמינונים. הם סיפרו
לו בגאווה שהם נוהגים להפריד בין האוכל של האסירים באגף הרגיל,
לבין האוכל שבאגף נדוני המוות. תוכניתו הפכה פשוטה אף יותר,
הוא ירעיל את האוכל שיגיע לאגף נדוני המוות. לאחר שהסתיים
הראיון, ביקש ברמיזה עדינה, כמבקר אוכל מדופלם, להשאירו רגעים
מעטים עם האוכל על מנת שיוכל להעריכו מקרוב ולהשלים את חוות
הדעת, המצוינת בלאו הכי. הם עתרו לבקשתו, וטניה ששמרה בקנאות
על המוניטורים, לא הבחינה בכתב הבכיר מזליף נוזל שקוף אל תוך
הסירים הגדולים, עד לתום תכולת הבקבוק. הכתב הבכיר חזר אל
הטבחים ואמר להם שלפי דעתו, זו תהייה הנקודה בה יתחילו את
הכתבה, והם חשו, שסוף סוף תסלל דרכם מכאן לאחר שתוכר אומנותם
ברבים.
שעה לפני ההפסקה השניה, חולק האוכל באגפים השונים. צוהר קטן
נפתח בתאם של נמרוד ואוריון, ושני מגשים הוחדרו פנימה. נמרוד
לא היה רעב, הוא היה עצבני, ובנוסף, לא הצליח להעביר את הזמן.
הוא הביט באוכל המתקרר וספר את הדקות בראשו. לא היה לו את הדף
האלקטרוני שאיפשר לו להעביר את הזמן. הכתב הבכיר עלה לחדר
הבקרה כדי לדווח שסיים את מלאכתו. מה שבאמת רצה לראות, זה את
כל אנשי אגף הנדונים למוות מתים, וכמה שיותר מהר. נמרוד החל
אט-אט לאבד משלוותו והחל לשחק עם האוכל, מלקק את השאריות שדבקו
לידיו בסגנון של חתול אשפתות. עיניי הכתב הבכיר הבחינו במסכי
האגף הרפואי שהחמיץ. "מה זה?" שאל הכתב הבכיר את אנשי הבקרה,
שלא הביטו במסכים מרגע הכנסן של הנשים לחדר. טניה הביטה בכתב
בכעס וענתה במקומם, מנסה לנצל את נשיותה כדי לתפוס את תשומת
ליבו. הוא לא הקשיב להסברה ומלמל תחת שפתיו, שזהו המקום בו
יצטרך לוודא שאוריון אכן מת.
זמזום טורדני העיד על תחילתה של ההפסקה השניה. נמרוד לא שמע את
הזמזום אך ראה את קרני הליזר נעלמות. הוא ניתר ממקומו כקפיץ
לאחר מתיחה ארוכה, עוד עשרים דקות נותרו לתום ההפסקה. הרופא
במחלקת החולים התעורר מעלפונו, גירד את ראשו והביט סביבו
בתדהמת מה. הוא זכר שנכנס לחדרו, אבל לא זכר מה קרה מאז. סביבו
שכבו חולים אחרים, מביטים בו בשתיקה, כבזר שחדר לתחום מחייתם.
אוריון הביט בשעון שהתנוסס בחדר הרופא, ידיו אחזו בחוזקה
ובעצבנות באקדח ההזרקה. מעולם לא היה לחוץ כל-כך. הוא דאג
לנמרוד, הוא דאג לטניה, הוא דאג לעצמו. הרופא התרומם ממשכבו
והלך לחדר הרופא, רק עכשיו הבחין שהינו לבוש בבגדי חולה,
וכשנכנס לחדרו, בהה שניות ארוכות במתחזה שלבש על פניו כיסוי
נגד חיידקים. אוריון הבחין בו והצמיד את האקדח ההזרקה דרך כיסו
אל בטנו של הרופא. "זה אקדח טעון, ואם אתה רוצה לחיות, אל
תוציא הגה!" עיניו הבורקות של אוריון סינוורו את הרופא,
מותירות אותו ללא מוצא פה.
עוד חמש דקות, חלפה המחשבה החמקנית בראשו של נמרוד, עוד חמש
דקות. הוא לא שמע את האסירים מתחילים לזעוק מכאב, לא ראה אותם
מתקפלים, כשתסמיני הרעל החלו לפרוץ, מייצרים התכווצויות לא
רצוניות באזור הקיבה וחוסר שליטה על שרירי פי הטבעת, שהובילו
לפליטת שתן וצואה, ולדמעות ולנזלת שזלגו ללא הפסק.
נמרוד השקוע במחשבותיו, נכנס לחדרו, הוציא מתחת למיטה את המתקן
שבנה, והניח אותו בקו שחרץ על הרצפה בעזרת היהלום. בחדר
הבקרה, התחוללה שיחה ערה על האופנה שעלתה לאחרונה. אף אחד מבין
הנוכחים לא התבונן במה שהתרחש בתאי אגף הנדונים למוות, פרט
לכתב הבכיר שנהנה מכל רגע. בנוסף, הבחין בחפץ מוזר שהניח אחד
האסירים, שגם נראה שאינו סובל מתסמיני הרעל.
"תסתכלו מה קורה שם!" זעק לפתע, מעלים את שטף דיבורם של הבריות
שנכחו בחדר. כולם הביטו במראות מעוררי הפלצות באגף נדוני
המוות, באסירים המקיאים את נשמתם ופולטים נוזלים מכל פתח יציאה
אפשרי מגופם. המפיקה - בהתפעלות ובאושר רגעי - חשבה שמצאה את
הסקופ אותו חיפשה. טניה- נתקפה פחד איום, שמא תוכנית הבריחה לא
תצא עכשיו לפועל, ואנשי הבקרה בבעטה - הם נכנסו להתקף פניקה
מסיבי, וישבו כדקה המומים ודואבים. אחר-כך התעוררו וצרחו בקשר,
"קוד אדום! קוד אדום!" (קוד המסמל מרד אסירים, במקום לקרוא
לרופא). המפיקה דחפה בפראות את הכתב הבכיר ואת טניה, ודרשה מהם
לרוץ אחריה. טניה שכחה את עצמה לרגע, הביטה במסך בו הופיע
אוריון, "אתה חייב לברוח!" אמרה בתוך ראשו ונמשכה בידה על-ידי
המפיקה, מותירה מאחור את תיקה שהכיל את חומר הנפץ. הכתב הבכיר
רץ אחריהן, משולהב, אוחז בסכין שסחב מהמטבח, עמוק בתוך כיס
מעילו.
כיתת הכוננות, שנמצאה באגף השמירה, שמעה את הרמקולים זועקים
צמד מילים להם פיללו מהרגע שסיימו את אימוניהם. סוף-סוף מרד
אסירים! כיוון, שפרט למידע זה לא נמסר מידע נוסף, הניחו שמדובר
באגף האסירים הרגיל.
נמרוד ישב על המיטה וחיכה. הוא החל לחוש עקצוץ טורדני בבטנו,
אך יחס זאת להתרגשותו, ולא לקמצוץ הרעל שניטע בגופו. לפתע,
הבחין באסיר הגורר עצמו על הרצפה ובפניו המנופחות, הנמתחות
והמתפרקות. הוא לא הספיק לקום ולהגיב, קרני הליזר חזרו לעבוד
פוגעים בדיוק נפלא בפאות היהלום וניתזים לעבר מטרותיהן, מפלחות
את צמתי החשמל, מספיקות במעופן לחדור בקלות את מעטה הפלדה .
קרן אחת הגיחה לתוך הקומה שמעל, מפלחת את ליבו של שומר שעמד
באגף האסירים הרגיל. הקרן השניה ביקעה את המוניטורים בחדר
הבקרה, והמשיכה מעל ראשיהם המופתעים של אנשי הבקרה, מחזקת את
תחושת חוסר האונים שאחזה בליבם. אש החלה מתפשטת בחדר, ואנשי
הבקרה, במקום להגיב לאש, בחרו לברוח.
אוריון שעט לעבר אגף נדוני המוות ונתקל בקבוצת אנשים שירדה
במדרגות. הוא הבחין בטניה, שעמדה מטרים ספורים ממנו, ופלט ללא
היסוס, "מה את עושה פה?" לרגע לא זיהתה את פניו של אוריון
מאחורי מסכת החיידקים. "אתה יודע מה מתחולל שם?" ענתה בשאלה
והצביעה לכיוון הימצאותו של אגף נדוני המוות. הוא לא התייחס
לשאר הנוכחים ואמר בסיפוק, "אני יודע, אני אחראי לזה!" הכתב
הבכיר הביט בו, מופתע, ושאל עצמו למה בעצם התכוון, טניה הופתעה
לרעה מאכזריותו, ורק המפיקה הזילה דמעות אושר. גם סקופ וגם
רופא פסיכופט! והם רצו ביחד, כמעט יד ביד אל תוך האגף.
הגנרטור המרכזי החל קורס מעומס ההתנגדות שפעלה כנגדו.
לחשמלאים, שניסו להבין את מקור הבעיה, לא היה מושג שההתנגדות
נגרמת מהכבלים המומסים באגף נדוני המוות. הם נאלצו להשבית את
הגנרטור המרכזי ולהפעיל את גנרטור החרום שתיפעל רק חצי
מהמערכות בבית הכלא. קרני הליזר פסקו מלעבוד, והאור הכחלחל
העדין, שפעל רק בלילות, החל מפזר את אורו מוקדם מהצפוי.
נמרוד קם ממושבו, אחז בבטנו הטופחת מכאב ופנה לעבר היציאה.
עיניו לטשו מבט באנשים השוכבים על הרצפה, חלקם מתים וחלקם האחר
מתפתל בפרפורי גסיסה אחרונים. הם היו מעבר ליכולת העזרה שהוא
מסוגל להגיש. חבורת אנשים מוזרה, מובלת בדוקטור, בעל מבנה גוף
מוכר, נעצרה מולו. לפני שהספיק לחזור על עקבותיו, הוריד אוריון
את המסכה שעל פניו ונגלה לנמרוד. נמרוד עצר, חייך מאושר והחל
להקיא. "אוריון, תעשה משהו!" צעקה לעברו טניה. שערותיה הבודדות
שעל גבה של המפיקה, סמרו. חושי הרוצח של הכתב הבכיר, שלחו את
פקודם להוציא את הסכין ולשפד את גופו של אוריון. אוריון חש
לעבר נמרוד כדי לתמוך בו, והביט לתוך עיניו האדומות, הדומעות
של נמרוד. כשהטילו על גבו ראה בפעם הראשונה את שהתחולל באגף.
מנהל הכלא השתומם כשמכשירי הקשר פסקו מלעבוד. אחר דקותיים
התעצבן, קילל את החדר הדומם ורץ לעבר חדר הבקרה, שם פגש באש,
שכבר הספיקה לאחוז בתיקה של טניה. האש הלהיטה את חומר הנפץ,
שהגיב לחום בצורה היחידה שידע, והתפוצץ, שואג בזעמו הכלוא בקול
נפץ מחריד, שהרעיד את כל יסודות בית הכלא. ההדף קרע את קירות
הפלדה, כנייר עטיפה מעל ממתק, הורג תחתיו כחמישה עשר שומרים
שנמצאו בסביבתו הקרובה. שליש מהאגף הרגיל עלה באש, וחורים
נפערו בקירותיו. האסירים המבוהלים החלו להשתולל, מנצלים את
הכאוס שנוצר על מנת לחסל חשבונות, להתקיף כמה שיותר שומרים
ואולי גם לברוח.
הדף הפיצוץ לא פסח על אגף הנדונים למוות וקרע בשאגתו חלק מתקרת
הגג, מפיל תחתיו אנשים וחלקי איברים. החבורה הקטנה שהתקבצה
באגף, השתטחה אפיים ארצה. הראשון לפעול היה הכתב הבכיר, ששלף
את סכינו ונע לעבר אוריון. טניה הבחינה במעשיו וזעקה לתוך מוחו
של אוריון, "אוריון, מאחוריך!" אוריון בתגובה, פעל באינסטינקט
מכריע, ידו האחת תפסה את היד שאחזה בסכין, ובידו השנייה, שלף
את אקדח ההזרקה, הסתובב והשקיע את לוע האקדח בתוך צווארו החשוף
של הרוצח. הוא לחץ על ההדק כמוכה טרוף, פעם אחר פעם, עד שהלה
פסק מלזוז. קצב הארועים היה מעל ליכולתה של המפיקה והיא בחרה
להתעלף. אוריון אחז בידה של טניה והורה לה לבוא בעקבותיו. הם
רצו בתוך המסדרונות החשוכים אל עבר המקום היחיד שלא נפגע
בעקבות הפיצוץ, אל המרפאה.
הם מצאו את הרופא יושב בחדרו, מציית עדיין לאיומו של אוריון.
הוא ראה אותו ואת הגבר שעל גבו. "תעזור לו!" צעק אוריון לרופא,
"הוא הורעל!". אוריון הניח את נמרוד, שרעד בכל איבריו. ריח של
קיא, צואה ושתן התמרו מגופו. התסמינים הזכירו לרופא תמונות של
התקפת גז עצבים. הוא החל מחפש במגירות אחר דבר מה. אוריון הגיש
לו את אקדח ההזרקה, והרופא החזיר לו משתומם. הפעם, התעורר
במהירות מקפאונו, החליף את המחסנית במחסנית אחרת, לפת את ברכו
הרועדת של נמרוד, והחדיר שתי מנות סם, שנועדו לעכב את הנוזלים
מלצאת מגופו.
"אני חייב להחליף את הדם שלו! הסמים לא יחזיקו מעמד זמן רב!"
אמר לאוריון.
אוריון כבר ידע מה לעשות. שוב הניח את גופו של נמרוד על כתפיו.
"תוביל אותנו לספינת המרפאה!" ציווה על הרופא. הרופא, שליבו
התלבט בין הערכה לאיש שלא הכיר, לבין אימה, מילא את דרישתו של
אוריון במהרה. שלושתם המשיכו במסדרונות, חשים ברצפה רועדת תחת
רגליהם.
צוות הכוננות הגיע לפאתי אגף האסירים הרגיל. עיניהם נתקלו
בתמונות המזוויעות, בהמון המשתלח בכל הנקרה בדרכו, בחורים
הפעורים בצד האגף, ובחלקי רצפה קרועים ממקומם. האסירים שבחלקם
הספיקו למצוא לעצמם כלי נשק, זיהו את השומרים המתקרבים, ותוך
שניות החל מתפתח קרב רצחני, כששני הצדדים מחליפים ממטרי אש,
טובחים איש ברעהו.
שתי קומות מתחת, הגנרטור המשני קץ בחייו תחת העומס והזעזועים
שעבר. אש פרצה בירכתיו. מערכות המים כשלו מלפעול כדי להרגיעו.
ואנשי התחזוקה שהיו רחוקים ועייפים מלסייע לו, ברחו על נפשם.
תמונות חיות עברו און-ליין למרכז התקשורת של חטיבת החדשות.
מנהל החטיבה פרץ עם כסאו המעופף את חדרו וחג לעבר מרכז
התקשורת. את כל חייו שיועדו לו, ישנה במחי יד. ללא שהות, דאג
לחבר את התמונות החיות, ללא עריכה, אל היקום כולו. הצלמים
שנותרו בחיים, הנציחו את הרגעים האחרונים של בית הכלא
"ספרטקוס". אובדן מפיקה, מתאמת כשרונית, כתב חדשות בכיר, ועוד
כמה אנשי צוות, היו מחיר קטן שצריך לשלם עבור חדשות יקרות ערך
שכאלו. הוא אולי יצטרך לדאוג לאיזה בונוס קטן, או למכתב תשבחות
חסר משמעות, אבל את התהילה, אף אחד לא ימנע ממנו.
ספינת המרפאה הפעילה את מנועיה ונהמה בשקט כשניתקה ממקומה.
טניה הציצה מאחד החלונות וראתה את האש ואת תימרות העשן שעלו
מבית הכלא. היא גם הבחינה בכוחות רגליים וממנועים עטים לעברו.
בכיסא הטייס ישב אוריון, מהרהר בגורל נמרוד ובגורלו שלו. שני
חדרים ממנו, שקד הרופא על הצלתו של האיש שלפניו. לאחר שברר את
סוג דמו, החל להחיותו באופן מלאכותי וביצע את החלפת דמו. טניה
שחררה את אחרון דאגותיה והתיישבה לצד אוריון. "אני לא עשיתי את
זה! שתדעי לך!" אמר נחרצות, "אנחנו רק דאגנו לטפל בקרני
הלייזר."
טניה שתקה ולאחר מכן חייכה, "קוראים לי טניה..." אמרה ונשקה
על לחיו.
| 
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.