רגעים קטנים, רגעים קטנים של אושר.
לא ככה הבטיחו בפרסומת? בולשיט. הכל בולשיט. איך בדיוק אושר?
כשאת קמה בבוקר לתוך מציאות, מציאות כאילו נלקחה מסרט אימה.
אמבולנסים מייללים בכאב, ומגיעים עד לחלון ביתך. הצצתי הבוקר
החוצה מהחלון, נוף מקסים. אין ספק. אבל כמו להכעיס, כמו לעשות
לי דווקא, היער הסתיר. זה לא שהוא לא יפה וירוק, אבל משהו
סיקרן לי. הייתי חייבת לראות. לא רק לשמוע. לא רוצה רק לראות
נוף יפה, שמיים בהירים, הרים רחוקים - רוצה גם לראות את
המוסתר. נשאר לי רק לשמוע סירנות, מייללות, בוכות. בוכות על
אלה שאינם, ועל אלה שעדיין אינם יודעים כי אין להם עתיד. על
אזרחים וחיילים שנרדמים לנצח, אחרי ש"ההם" זכו במטווח
הברווזים.
אל מלא רחמים? בטוחים? לא כשאמא ואבא קוברים ילד, כשאנשים מתים
באמצע החיים. ומה אנחנו עושים? ממשיכים במשחק החיים. לומדים,
עובדים. צופים בטלוויזיה. הרגשתי אשמה כשזיפזפתי בטעות לערוץ
המוסיקה. לא התכוונתי, בחיי שלא - רק רציתי מפלט קטנטן, גם
כששודר קליפ של זמרת לא אהובה במיוחד. והרגשתי אשמה. מאוד
אשמה. אשמה שאת השיחה איתו, כשהוקפץ אחרי ליל הסדר, סיימתי
ב"נדבר כבר כשיהיה לך זמן, ויאללה ביי". אשמה שלא מצליחה להשיג
אותם. הגיוני היא אומרת לי. הניידים סגורים. לא רוצה! תפתחו
אותם ומיד! שאני לא אשתגע פה! שלא אלך לישון כי המצבר הנפשי
שלי מתרוקן במהירות, מהירות מוגזמת, כמו המהירות בה האירועים
האחרונים מתרחשים.
"אירועים" - כך מוגדרים בתקשורת. פעם, אירועים היו שם כולל
לחתונות, בר-מצוות, ימי נישואין וכיו"ב -- היום? בלאגן. צרחות.
אימה. קבורה. דמעות. דם.
אין לי רגע דל...
ואז - הם ענו! וחזרו! הם חזרו! הם חזרו חזרו חזרו!
תחושת הקלה, שלא תיאמן... רגעים קטנים של אושר. אין ספק.
אבל ממשיכה לנקר בי התחושה, שעד שלא ייצאו משם כולם, ויהיה
שלום - יהיה לנו רע...