הגיע הבוקר. ורד ישבה בקצה פינת המשחקים וחיכתה שמישהו ישחק
איתה.
בא ילד שהיה נראה נחמד והתחיל לשחק איתה, הוא שיחק איתה כמו
שכל הילדים משחקים איתה : הוא שיחק עם השיער הארוך האדום שלה,
עם היד, הרגל, וגם קצת עם הלב. כשנמאס לו היא נשמטה מידו באמצע
השטיח האפור שכיסה את פינת המשחקים, ואז היא נזכרה שבעצם הוא
שיחק איתה רק כי לא היה לו עם מי עוד לשחק, ושהיא בעצם היתה רק
תחליף.
ורד כעסה על עצמה מאוד שהאמינה לילד שהוא באמת רצה לשחק איתה
אך בעצם היא קנאה בבובות האחרות שהוא שיחק איתן עכשיו. ורד
הרגישה רע היום. היא הרגישה כישלון על מה שהיא או על מה שהיא
תכננה להיות ולא הצליחה. ורד רצתה להיעלם. התחשק לה לצרוח את
זה בקול רם ושכולם ישמעו אבל היא החליטה שזה המוני מדיי ובתוך
תוכה היא שנאה כששאר הבובות היו צועקות דברים כאלה. כמו הפעם
ההיא שבובה אחרת צעקה שהיא רוצה להיעלם בארגז החול, או שעדיף
לה בכלל לחזור למדף בטויס אר אס.
היא הסתכלה בעיניים הירוקות העצובות שלה על שאר הגן ושאלה את
עצמה איך זה כל כך קל לכל שאר הבובות האחרות.
אולי כי הן לא לוקחות דברים בצורה קשה כמוני, חשבה לעצמה, או
אולי זה בגלל שהן גורמות סבל לבובות אחרות, כמוני, וזה משכיח
מהן את הצרות שלהן.
פעם ורד נהגה לחשוב ששאר הבובות בפינת המשחקים הן באמת חברות
שלה, ושהן אוהבות להיות איתה ביחד. אבל היא גילתה שהן רק רצו
ממנה משהו, כמו הילד ההוא מהיום בבוקר.
ורד פרמה לעצמה כמה תפרים ישבה בשקט ונרדמה.