"נישאתי מעלה אל השמים הפתוחים. גופי פתוח ומתוח קדימה,
צווארי משלח את הראש אל תוך זרם האוויר, הרוח החליקה מעלי
בזרמים חדים. חדרתי אל בין העננים במהירות והסתחררתי בפנים,
החופש מעולם לא נראה מוחשי כל כך. הריקוד האווירי נמשך,
הסתחררתי שוב מטה, מפזז בין זרמי רוחות, צולל מטה בחדווה. מספר
מטרים לפני האדמה עיקלתי את עצמי מעלה, נהנה מהיפוך האיזון.
השמש סינורה את עיניי ונאלצתי לעצום אותן. מוחי התרכז כולו
בתחושת התעופה ולרגע... פסעתי מחוץ לזמן..."


מעכתי חרק עם עיתון מגולגל והתגלגלתי חזרה למיטה. קשה לי לישון
במקומות זרים. בכל מלון שהייתי בו לקח לי כמה לילות להתרגל
אליו מספיק כדי שאוכל לישון בו. יצאנו לטיול. אני לא יודע אם
זה היה הרצון לטייל שמשך אותנו אלא יותר הרצון לא להישאר במקום
שהיינו בו. נו, טיול.  רציתי להניח את ראשי על כר דשא לזמן מה,
להרהר על העולם ועל עצמי. שבוע שני לתוך הטיול וכבר הסתגלתי
להלך הרוח של מטייל. הותרתי את הדאגות מאחורי ויצאתי לטיול.
ובזה בעצם מדובר. הדרך חשובה יותר מהיעד הסופי. אז איפה הייתי?
אה כן.
בטיול...


"... רכבתי על זרמים עדינים במעמקי הים, רפוי לחלוטין, פי
נושם את מי המלח בקלות, גופי מתמלא בחיים. אני מתערסל על זרם
שקט וארוך, עטוף בעדינות, לא להפריע את מנוחתי. הזרמים במעמקים
אלה אינם נתונים להפרעות העולם האנושי. מאות שנים של דינמיקה
עדינה יצרה תבניות מסובכות העוטפות אחת את השניה בשלמות.
נסחפתי על גבי זרמים אלה והזמן זרם סביבי. ולרגע, התערסלתי על
גל הזמן ביחד עם העולם..."


קרניה העדינות של השמש החדשה פגעו בעיני בזמן שניסיתי להדליק
סיגריה. ענן עשן סימן על הצלחה. לנוכח המראה הנגלה למול עיניי
יכולתי רק להישען אחורה לקחת שאכטה. ישנתי רק מספר שעות, אך לא
הרגשתי עייף. גופי התמלא באנרגיות לנוכח עולם חדש. הנחתי את
רגלי על אדן החלון שהשקיף מחוץ למלון ותפסתי רוח קרירה
בבהונותיי. אפילו הרוח שונה כשאתה רחוק מהבית. זה הדברים
הקטנים שעושים את זה. נתתי לזמן לחלוף סביבי בעודי מעשן את
הסיגריה, ישנן שעות רבות עד שנצא לדרך. בינתיים אפשר לחשוב...


"...התיישבתי בחול במרחק פסיעה מן הלהבה העצומה. בהיתי
במרכזה בריתוק מקודש, כל תשומת לבי התעכבה במרכז היוקד של
הלהבה. צפיתי בלהבות המזנקות באקראי מוחלט ומתחברות לכדי להבה
אחת. החום היה צריך להבעיר את גופי מזמן אך הוא לא. הרגשתי את
חומה של הלהבה בחדות, כמרכז היקום. מעניק חיים ומאכל. מבעיר את
הזמן מעצמותיי הזקנות... ואני חושב, שלרגע אחד, תם
זמני..."


הרבה דברים הצטלבו בחיי על מנת ליצור את הנסיבות שהובילו לטיול
הזה. הרבה תזוזות לא מורגשות בטווית החיים שלנו, חוטים דקים של
אירועים נרקמים לתוצאה אחת. די מדהים להגיד את האמת. כשחושבים
על זה אי אפשר שלא להעריך את החיים, לפחות על השקעה. ותחילת
היום הזה מסמלת על חוטים חדשים העומדים להירקם. תוצאות חדשות
נבנות לאיטן. הרהורים פילוסופיים אוהבים מטיילים, ונהנים
להעביר זמן על חוטי ההיגיון של האדם הרחוק מביתו. הטיול הפיסי
הוא אפסי לעומת הטיול הפנימי שאתה עושה בעצמך. זה בעצם העניין.
הטיול.


"...התיישבתי על רצפת המערה, בין מספר קירות התומכים אחד
בשני. גושי סלע מוצקים וקשיחים שמחזיקים כנגד שחיקת הזמן יותר
מכל מעשה האדם. מסביבי ומעלי אלפי טונות של הר קשיח, עדות
לגילה של האדמה. עשרות אלפי שנים יצרו כל חלק מפסגת ועד בסיס
ההר. סופיות מושלמת בצורה מוחשית. נתתי לעצמי לעצום עיניים
ולהישען על קיר המערה, הרגשתי כאילו כל שרירי נתאבנו. הרגשתי
כאילו לרגע... הזמן עצר."