למה זכרון העבר עדיין מעיק?
לא דבר קיים, רק פחד..
מקום שלא התגברתי עליו.
כבר כמעט כולי פה... אך הכאב שכבר נמוג,
השאיר סימנו כזיכרון של חוסר אונים... של זעקה שנזעקה
לתהום ללא תחתית, ללא משוב.
האם עושה זה אני אדם חלש אופי? שלא מסוגל לקבל משהו
שכבר קרה, מתכחש לזכרון, לפגיעה.
עושה אותי חלשה?
וכשאתה כאן אין פחד בליבי...
אך בראשי בזכרוני, רודפת את עצמי...
אוייבי שלי האין הוא בי?
יוצרת הפחד והמציאות, לכי מכאן, לא רוצה אותך יותר!
למה את מתעקשת להזכיר דבר שאי אפשר להחזיר?
אנשים מפחדים ממה שהם לא מבינים.
ממה שהם לא יודעים.
כנראה עוד לא הבנתי.
ומה היא קנאה אם לא השוואה,
מה בה שאין בי?
מה בי שאין בה?
ולמה היא ניצחה?
או שאת המשחק משחקת לבדי...
טוב ורע עניין שולי.
חוסר צדק נעשה! אך פה הצדק לא קיים.
בזוית הראייה, השני תמיד הרע.
והיא נצחה, והיא נצחה.
והמשחק נגמר, הוא בעבר.
אבל תורי, עכשיו תורי!
עכשיו אני מנצחת...
אך נגד מי אני משחקת?
נגד הפחד שלי? הזכרון שלי?
התבוסה שלי?