נשמתה של קונידל הייתה שחורה. שחור היה ליבה, והשחירו גם
פניה.
עורה עטה צבע אפרפר כצבע המת, וציפורניה החלו להתמלא עת עת
בצבע כחול כהה, מזוויע.
אך קונידל לא מתה. עוד לא.
רגליה כבר הפסיקו לפסוע, ידיה כבר הפסיקו למשש את האוויר
סביבה, כנפיה לא התעופפו עוד בעליצות סביבה. אך קונידל הייתה
חיה. והעולם שסביבה  ידע זאת, כשצרחה.
והיא צרחה. צרחה נוראית, מצמיתה. צרחה בודדת, תו אחד מזייף,
שעלה מעל כל שאר קולות החיים. ייתכן שציפורים שרו, כשקונידל
צרחה, אך המספר העדיף להעלים זאת. ייתכן ששוורים געו, כשקונידל
צרחה את ימיה האחרונים, אך איש לא סיפר זאת. המטאפורה הייתה
שלמה.
וקונידל צרחה. תחילה היא בכתה, בכתה ושרטה את פניה העדינים עד
שנשטפו דם. צבטה את אוזניה המחודדות עד שהכחילו, כחולן נישא
לרגע קט מעל הגון האפור, המת, של עורה. בכתה עד שנגמרו לה
הדמעות.
קונידל צרחה, כי לא יכלה למחות. קול הפעמונים העדין שהעניקה לה
מורנלן נמוג באחת כשפגש בה הרקב, וקול קרקור צפרדעי בקע במקומו
מגרונה.
לא היה לה, לקונידל, דבר משותף עם אף אחד מהפושעים שלנו. לא
אולפנג ולא מוריו בורכו ביופייה, בחכמת הכוכבים אשר לה,
ביכולתה לעוף, בקול הפעמונים, בסגולות המיוחדות שלהן זכתה, היא
ולא אחרת, שכן היא לבדה הייתה ממשיכת דרך אלברת, נושאת אבן
האבות הקדומים שמקדם.
אך דבר אחד ניכר לעין, כשהטבת להביט בקונידל. האשמה כבדה עליה.
האשמה מחקה את יופייה שמקדם, ולקחה את קולה. האשמה הכתה אותה
בטירוף, שממנה לא היה לה מוצא, כיוון שהאשמה לקחה ממנה את
זיכרון החטא.
וקונידל צרחה את חפותה לשמיים הכחולים ומשחירים חריפות שמעל.
צליל צורם לאוזן, שחזר והדהד בסיוטיו של כל מי שלא היה מהיר או
חכם מספיק כדי לברוח.
וביום החמישי היא מתה. צרחתה נקטעה באחת. האשמה הכניעה אותה.