ביום שהלכת הייתי הכי בודדה שאפשר להיות, את השמועות הזדוניות
ששמעתי פעם על אנשים אחרים שמעתי הפעם עליך וזה היה מכאיב כל
כך, נעמדת בחוסר ידיעה אם אתה עדין כאן או שהלכת ממני כבר...
והלכת.
כמו לקחת כדור ולהרגיש יותר טוב חזרתי הביתה, השעות שעד לפני
שבועיים עברו באיטיות מזוויעה חלפו כמו שניות מהירות לידי, הם
כבר היו שם, הרגשתי יותר בודדה מתמיד.
תמיד ניסיתי להרגיש מה עובר עליך, שוכב בשקט וכמו מריונטה
קרועה היית מחובר לחוטים ומכשירים, לא הצלחתי להרגיש כלום מלבד
כאב.
חשבתי שתחזור, אולי העתיד יראה גרוע, ככה חשבתי, אבל העתיד
יהיה איתך וזה מה שחשוב לי באמת.
ניסיתי להירדם בתוך מיטה שנשארה קרה, אבל אז אחרי שבועיים באה
ההתפרצות, שבועיים הכל נשאר בפנים וכמו אדמה יבשה הכל התחיל
להיסדק. אתה כבר לא כאן.
היום שנתיים אחרי הכל כבר התהפך, המוות עזב אותי קצת, עכשיו
הוא נותן מנוחה, עברתי הרבה מאז שהלכת, הפכתי למשהו אחר, אבל
אתה היית מזהה אותי אם היית רואה אותי ככה עכשיו כי אני נשארתי
הילדה הקטנה שלך.
עכשיו כששואלים עליך אני כבר לא נתקפת בחנק כזה של אין מה
לומר, אין לי יותר פחד בלעדיך, אבל יש עצב והרבה קנאה באחרים.
תודה על השבועיים של הפרידה הארוכה, תודה שהחזקת מעמד להראות
שנשארת האיש החזק.
חבל שלא התבגרתי תחת הזרועות שלך, חבל שלא יכולנו להישאר יחד
עוד קצת. |