עדיף לאהוב ולאבד, מלא לאהוב בכלל.

הוא ראה אותה לראשונה בחולות.
היא הייתה כל מה שהוא לא ציפה לראות בבחורה, וכל מה שהוא קיווה
מתישהו לגלות. הוא היה אז בדרך לעבודה, והחזיון תעתועים הזה
הוציא אותו לגמרי מהריכוז.
היא ניגשה אליו כמעט בטעות, כמעט לא מרגישה את הבלבול והתדהמה
במראה שלו. אמרה שקוראים לה שני.
הוא היה במחיצתה כמעט שלוש שנים, כל יום טוב מקדמותו, אוהב
אותה בכל ליבו ונותן לה את כל מה שהוא יכול. ולפעמים את מה שלא
יכל. העבודה שלו כמעט ונפגעה, והממונים עליו כמעט לקחו אותו
לצד ודיברו איתו. כמעט. לא מדברים עם מומחים, אפילו כשהם
מתחילים לפשל.
אבל היו רמזים, או איזה רמזים היו. זה התחיל במבטים מבוהלים,
מזועזעים מעט לכיוונו בשעות הישיבה, והגיע אף למילות מחאה
מהוססות. כן פחדו ממנו.
אבל החיים שלו נראו לו כמעט מושלמים באותה תקופה, עד כדי כך
שהוא לא שם לב לכל ההיסוסים בעבודה. הוא היה ברקיע השביעי עד
כמה שניתן להיות לאדם כל כך חומרי. היה לו בית, מקום משלו,
לראשונה בחיו.
הייתה שני, שתמיד הייתה בתוך הבית, דבר שהפך את הבית לארמון,
והייתה שני שתמיד שאלה לאן הוא הולך, והתעניינה למה הוא לא
לוקח אותה לסרטים ומסעדות בזמן האחרון. למה הוא שם את העבודה
שלו קודם. שני שריכלה עליו בטלפון עם אינספור החברות שלה, דבר
שהפך את הבית לטיפה יותר מציאותי, אם כי לא תמיד ליותר טוב.
אבל הוא לא התלונן, לא אז. באותה תקופה הוא לא החשיב את עצמו
כאדם שמתלונן, זה היה מסוכן במקצוע המסוים שלו, היה יכול להגמר
רע.
וכך, שני העולמות השונים של הבית והעבודה המשיכו להיות חלק
מחיו, והוא המשיך לשים את העבודה במקום שני, עד שיום אחד הוא
פשוט פישל.
זה לא היה ממש פישול, לא משהו קריטי, שום פיצוץ או מוות של אף
אחד שלא היה צריך למות, אלא הוא פשוט החטיא.
פשוט החטיא.
באותו רגע, כשהוא הרגיש את הרטט של הרובה בידיים שלו, את המגע
החם של הנצרה על האצבע הקרה כקרח, ועדין ראה את המטרה נעה,
באותו רגע הוא הבין.
וזה לא שמשהו רע קרה, הוא היה יותר מדי מקצוען בשביל זה, לא
נדרש לו יותר מחצי שנייה להגיב ולירות עוד פעם, אבל ההבנה
שחילחלה אל התודעה שלו הייתה מוחלטת, קפואה.
היא הייתה יותר מדי מעוניינת בעבודה שלו.

הוא קבר אותה בחולות, בדיונות הגדולות שילדים קטנים רצים עליהן
בלי נעליים. איפה שהקצף עושה ציורים לבנים-חומים על החול
השחור. ציורים של שני.
הוא קבר אותה לאט ובביטחון, החלום שלו נגמר. לא צריך לחיות
באשליות, הוא הר ידע מלחתחילה שזה מקצוע בודד, מקצוע של לבד עד
הסוף.
הוא נזכר בביקורתיות המהוססת שנתקל בה בעבודה, וציין לעצמו
שהוא צריך לשים לב לפרטים יותר, הרי בסופו של דבר, עבודה היא
תמיד עבודה.