לפעמים,
היא רוצה קצת למות.
היא יושבת לבד בחדר בארבע וחצי בבוקר, וחושבת מה עושים אנשים
בקצה השני של העולם.
כשהעולם היה על גב של צב - הכל היה פשוט יותר.
היום- העולם הוא עגול. הוא יפה וצבעוני וחי, ונראה אוטופי,
בעיקר יחסית לכוכבים שמסביבו.
על גב של צב דווקא הגיוני שיהיו בעיות. אבל לא על כדור עגול
ויפה.
אנשים אמורים להיות נחמדים פה. אנשים אמורים להיות טובים.
היא סוחבת את עצמה לכיוון המראה.
היא הולכת בקושי. היא חולה. יש לה חום. אתמול היא לא אכלה
בכלל. היום בערב היא אכלה קצת.
מתייצבת ומותחת את הפנים שלה לכל כיוון שהם מסכימים להימתח.
טיפשה.
היא מעסה את עיניה, ורואה כיצד הן זזות בארובותיהן. זה נראה
מוזר.
אין ספק בזה. - עוד יום עבר. היא כנראה תשרוד, היא כנראה תזכה
לראות את מחר.
כמה אנשים מתו היום?
היא מנסה לחשב ומוותרת עוד לפני שממש התחילה.
הידיים שלה חלשות. קשה לה להרים אותן, להזיז אותן. הן נתלות לה
מהכתפיים לצידיי הגוף.
אבא חושב שהיא מטורפת. אבא חושב שהיא טיפשה. אבא חושב שהיא
דופקת לעצמה את החיים, שהיא מתעקשת לדפוק את הראש בקיר.
והיא לא דופקת בכלל. לא את הראש, לא שום דבר אחר.
היא רק בוכה קצת.
עכשיו, בדרך כלל, גם זה לא.
רק לשבת ערה בלילה, לשבת ולבהות על כל מה שהעין תופסת. רק
העיניים שלה תופסות. אחרים לא רואים.
הם בודאי עיוורים לגמרי
היא חושבת. הדמות נראית קרובה כל כך. חיוורת וגמלונית. היא
מושיטה לה יד אבל לא נוגעת בה.
לא, זה יהיה יותר מדי, היא אומרת.
היא מסתכלת על כל הברכות שנתנו לה במשך השנים. היא אוהבת ימי
הולדת.
היא אוהבת בלונים. אי אפשר להיות עצוב כשיש לך בלון.
את החדר החשוך ממלאים שאריות בלונים חסרי אוויר מהיום הולדת
שלה, כבר עברו חודשים.
היא פשוט לא מסוגלת לזרוק בלונים עם ציור של פו. היא אוהבת את
פו.
היא נזכרת במתנת היום הולדת של איה. צנצנת ובלון מפוצץ. אפשר
להכניס אותו לצנצנת וגם להוציא אותו. משחק נחמד. פרוידאני
במקצת.
היא אף פעם לא הבינה את העיסוק האובססיבי הזה.
היא כעסה על עצמה כל פעם שהרגישה את הדחף.
אסור לך. את לא רוצה להיות כמוהם.
היא שומעת מוזיקה.
שירים שפעם היא רקדה איתם. היא עפה. היא הסתובבה והסתובבה מהר
יותר ויותר, ופרשה את הזרועות. וכשהיא הפסיקה לזוז, העולם
המשיך.
עכשיו היא לא יכולה.
אין מקום. וגם אי אפשר, כולם ישנים.
גם היא צריכה כבר לישון. היא צריכה לישון כבר ממזמן. במקום זה,
היא עוד פעם תישן כל הבוקר.
גם ככה, יותר טוב. היא לא אוהבת את הבוקר. היא לא אוהבת את
הבוקר בכלל.
יותר מדי אנשים, יותר מדי רעש. יותר מדי תזוזה ופחות מדי
משמעות. יותר מדי או פחות מדי חיים. היא אף פעם לא הצליחה
להחליט.
האור היה בהיר מדי. הרבה יותר מדי.
כל השמות בעולם מתרוצצים לה בראש. כל הקולות. כל הדעות. כל מה
שטוב וכל מה שרשע.
לפעמים הפנים שלה מעוררי פלצות.
לפעמים היא כל כך מכוערת, כל כך קרה, כל כך לא אנושית, כל כך
אנושית באופן מחליא. הכל נפוח, ונדמה שהיא סוחבת את האיברים
שלה מעליה, כאילו הם לא באמת חלק מהגוף שלה, חלק ממנה.
ולפעמים היא יפה. יפה מאוד אפילו. כולם אומרים. לפעמים לה,
לפעמים לעצמם.
לפעמים היא אומרת לעצמה. לפעמים היא משקרת.
והיא שונאת לשקר. היא שונאת לשקר הכי בעולם. היא לא רוצה לשקר,
היא לא יודעת לשקר.
היא מאמינה בכל הערכים שהוליווד לימדה אותה להאמין בהם.
ואהבה מעל לכל.
ללא ספק.
היא שרדה עוד יום.
כשאור מתחיל לבצבץ מהחריצים בתריסים, היא מזיזה את השרירים
החורקים שלה למיטה ומאחלת לילה טוב לכולם מסביבה. אולי היא
תחלום חלום טוב הלילה.

יום אחד עוד ימצאו אותה שם, איפה שהוא . יום אחד היא יותר לא
תחלום.
וכשהיא תפסיק לזוז, העולם ימשיך.