איכשהו אתה סובל אותי.  לפעמים לא מבינה בכלל איך, אבל אתה
סובל אותי.  את השיגעונות שלי, הילדותיות שלי, הכעס, הרצינות,
הדיכאונות, השנאה העצמית.  איכשהו אתה סובל אותי מחפשת את עצמי
בלעדיך, מתאהבת בגברים ובלי בושה מגלה לך, מתפארת בכיבושיי
וכיבושיי העצמיים.  איכשהו אתה תומך בי, כשאחרים שוברים אותי
ואני קרעים קרעים באה אליך, נחה בזרועותיך המוכרות, הביתיות.
אני לא יודעת אם להעריך את הסבלנות הזאת שלך, או ללגלג בך על
החולשה.  אם לנצל את החופש הזה שאתה נותן לי לרעה, באנוכיות
חסרת גבולות האופיינית לי כה, או להביט עליך החלש מלמעלה
ולנשום בכבדות אל מול הכניעה שלך לי, ולשאר העולם.
אני נדהמת בכל פעם מחדש מכך שאתה סובל אותי, גם כשאני לא סובלת
את עצמי.  גם כשאני חוזרת מאוחר בלילה, גופי מלא טביעות אצבעות
של אחד, אחד שלא שווה את קצה הציפורן שלך ואני מטילה עצמי
מותשת למיטה הזו שלנו שבה חיים בערבוביה שני אנשים כה שונים,
אתה ואני.  אתה בכל זאת סובל, אבל סובל אותי.  ואני תוהה מה
אני צריכה, מה יעשה לי טוב (אנוכית שכמותי, שוב חושבת על
עצמי), אם יהיה זה אתה, גבר ותרן ואוהב שנותן לי חופש להבנות
ולהיהרס.  או אולי יהיה זה גבר חזק, לא כמוך, אחד שיכלא אותי
במסגרות אהבתו ויהפוך אותי לשלו לחלוטין.  לא יודעת מה יתאים
לי יותר.
אני אוהבת אותך.  כל-כך אוהבת אותך.  אתה החלק הכי אהוב בי,
שלי.  כי את עצמי אני שונאת.  אבל אתה בכל זאת סובל אותי.  וזה
למה אוהבת אותך.  כי אתה היחיד.  והפחד הכי גדול שלי, זה שיום
אחד אחרי שאתרגל למצב הזה של חופש מוחלט, אתה תאזור אומץ,
ותפסיק לסבול.  ואז אני שוב אקרע כמו עכשיו בין החופש לבינך.
וזה קשה.  ואני מתענה ודוחפת את הגבולות שלי ושלך ולא סובלת את
עצמי על זה.  לא סובלת.  ואתה... אתה בכל-זאת סובל אותי.