עכשיו כשאני לבד, חושבת
על כל מה שלא אוכל לשחזר ולחוות עם אחד אחר.
ועל כך שמגע ידיך יישאר בגדר זיכרון בלבד,
אני מבינה על מה הם כתבו כל השנים.

עכשיו, כשזיכרונותי בוגדים בי ולא מסכימים להעלם
ופתאום המוח עובד בזמן שדווקא אותו אני רוצה לנוון,
אני מבינה שלא אשמע את קולך יותר .
פינק פלויד נשמעים עכשיו ברקע ומלווים את מחשבותי, כמו סרט ישן
שעוד מוקרן בטלוויזיה.

אני יושבת לי בכסא הנוח הירוק,
עם שלט מסיבי בידי הימנית
ועיניים אפטיות לחלוטין שקועות בתווי פני.
גלי מחשבותי נתונות לחסד התמונות המוקרנות כלפי.

סביבי תופת רגשית ושדה קוצים מקיף אותה.
מחשבותי הפכו כיוון ועכשיו מקרינות סרט משלהן.
את הטלוויזיה אוכל לנפץ בעזרת הכיסא בו אני מונחת.
אך במקום להתפרץ, אני נרדמת...