עמרי אבס / אימת הסוף |
מזיעה שערה,
נוטף ליבו מעיניו,
אומרות חשש נפשו.
אט עולות דמעות
בשטף נאספות,
יבשות פניו
מהאימה.
רוח קל דוחף
והוא צועד קדימה,
מישיר מבט לאדמה.
מוחו צועק
כושל גופו
אך רק במחשבה
ממשיך לסוף,
בצעדה.
לזכר אותם אלה שאולצו לצעוד אל סופם. (עמרי)
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|