שני הילדים דילגו סביבה, משכו בידיה ופטפטו. היא הניחה את
המחשב הנישא על השולחן, חיברה אותו אל החשמל, חיברה אליו את
חוט הטלפון והפעילה אותו. הילד הקטן טיפס על ברכיה והילדה עמדה
בצד וסיפרה לה על הציור שהכינה בגן. היא חיבקה אותם וניסתה
להשתתף בהתלהבותם אך הרגישה מרוקנת ומתוחה. האי-מייל האחרון
שהגיע מארז היה נעים, אבל ביחס הנימה הרגילה שלו, נדף ממנו
איזה משב של קור שהבהיל אותה. אולי הוא כבר לא אוהב אותי?
חשבה? אני חייבת לדבר אתו.
היא הסתכלה על שעונה. חמש דקות אחרי שמונה, עשר בבוקר אצלו,
הוא כבר צריך להיות במשרד. היא עשתה את החישוב במהירות ומתוך
הרגל.
מסך הכניסה של המערכת הבהב לעומתה, היא הקלידה את שמה ואת
הסיסמה. שולחן העבודה הופיע מול עיניה. היא הקישה על תכנת
התחברות. הילדים מדברים אתה והיא מסתכלת אליהם בחיוך לא ממש
מרוכז, מפנה מדי פעם את עיניה אל המסך, מקשיבה בעיקר לצליל
המודם המנסר ברקע.
אני חייבת לברר מה קרה.
שרת האינטרנט אישר זיהוי וסיסמה. היא בפנים. הצלמית הקטנה
בפינת המסך מימין הבהבה ואז קפאה כמין דמות אנושית קטנה
וכחולה. היא הקישה עליה פעמיים.
Buddies currently on-line:
Erez Klein (away)
איפה הוא?
מה אני עושה?
"טוב, יאללה!" אמרה בקול רם, "קדימה לאמבטיה!"
היא התנתקה בקושי מהמחשב, קמה ממקומה. זירזה את שני הילדים
להתפשט, ללכת לשירותים, לאמבטיה. הזמן עבר באיטיות. היא דיברה
אתם וטיפלה בהם, שמעה את פטפוטיהם בחוסר ריכוז והייתה מחייכת
אליהם מתוך פיזור נפש בעוד היא מבצעת אוטומטית את הפעולות
השגרתיות. להסתבן, לצחצח שיניים, להתנגב, להתלבש להסתרק.
ואז, למיטה.
"אימא, מי בוחר היום סיפור?"
"אימא, שבי אתנו עוד חמש דקות."
"אימא, את עובדת היום, נכון? יש!! אז תשאירי את הדלת
פתוחה..."
"אימא, תשמרי עלינו, ואל תשכחי, ותבואי לראות מה המצב, אחרי
המקלחת, ואחרי שתעבדי, ואחרי שכל העולם יירדם ואפילו אלוהים,
ואל תשכחי..."
היא נישקה אותם, ועוד חיבוק, ואז כיבתה את אור ונכנסה שוב לחדר
העבודה.
Buddies currently on-line:
Erez Klein (away)
אוה. לעזאזל...
היא ישבה מול המסך, בוהה בו בחוסר אונים. היא לא הייתה מסוגלת
לחשוב על כלום. לא הייתה מסוגלת לקום וללכת. לא הייתה מסוגלת
לעשות שום דבר אחר, והדבר גרם לה לשקוע ביאוש. איך נתתי לעצמי
להגיע לזה, ייסרה את עצמה.
היא פתחה את תכנת הדואר והתחילה לקרוא מכתבים ישנים- מיום
אתמול, מהבוקר.
לפתע קפצה ההודעה הכחולה המוכרת בצדו השמאלי של המסך-
Erez Klein has just signed in
ליבה התחיל להלום בחזקה. היא פתחה את החלון, והקישה פעמיים על
שמו.
היא חשבה מעט, חייכה, ואז הקלידה:
ז'וזפין > שבוע טוב לך שמש העמים
היא עצרה, חיכתה במתח בעוד ליבה הולם בחזקה.
ואז, לאחר כמה שניות הופיעה הודעת התשובה:
ארז קליין> שבוע מבורך, קרן אור
היא השתהתה קצת, מנסה לקלוט את רוח הדברים. האם שמח? האם הוא
שווה נפש?
היא רכנה אל המחשב והקלידה
ז'וזפין > לא יציק לך הרבה היום, נשמה
חשבה קצת, והוסיפה
ז'וזפין > אל תדאג
הקישה , וחיכתה קצת.
שום תשובה לא הגיעה
היא חכתה עוד זמן מה, והקלידה
ז'וזפין > הכל בסדר?
אין תשובה
אני כנראה ממש מפריעה לו. חשבה. אבל למה הוא לא שם את השעון?
היא הקלידה:
ז'וזפין > אני מקווה מאד שכן
ולאחר מחשבה קצרה הוסיפה:
ז'וזפין > נעשה פה קצת קריר לאחרונה
ז'וזפין > אני מאד רגישה לשינוי מזג האוויר
היא הרגישה שפניה מאדימות. ליבה החל להלום בכוח. משהו פה ממש
לא היה בסדר. למה הוא לא עונה? אם הוא עסוק, הוא היה יכול לשים
את הצלמית של השעון. זה הסימן המוסכם שלהם.
ז'וזפין > אתה כועס עלי?
ז'וזפין > עשיתי את זה שוב?
היא חיכתה מספר דקות נוספות.
הו זה פשוט נורא.
לבסוף לקחה עוד נשימה עמוקה, והקלידה:
ז'וזפין > טוב, נו
ז'וזפין > יום טוב
ז'וזפין > ושבוע טוב
אצבעותיה רצו על פני המקשים כאחוזות אמוק. כבר לא ציפתה לקבל
תשובה. עשתה זאת רק כדי לפרוק את עצמה מן המועקה.
ז'וזפין > ואם אי פעם פגעתי ברגשותיך
ז'וזפין > אני מצטערת
ז'וזפין > לא התכוונתי
ז'וזפין > נראה אותך פעם
ז'וזפין > שתדע שאני עוד אוהבת אותך
ז'וזפין > אני מתנתקת עכשיו
ז'וזפין > ביי
היא יצאה מן החדר כאילו כפאה שד. הרגשת המועקה הפכה עכשיו לכאב
פיזי. היא נכנסה לחדר המגורים. יואב היה שרוע על הספה, צופה
בטלוויזיה.
"מה אתה רואה?"
"משהו על מלחמת העולם השניה"
ליואב היה כשרון מופלא, למצוא בכל זמן ובכל שעה משהו בטלוויזיה
על מלחמת העולם השניה.
פניה היפהפיות של אינגריד ברגמן קרנו בתקריב על המסך, כשהיא
נושאת את מבטה אל שארל בואייה, מחייכת אליו את החיוך המקסים
שלה. והוא, במגבעת מוטה הצידה, מבטו רציני.
"...אינני יכול, הביני." בקע הקול הגברי הקר מן הטלוויזיה.
"אבל מדוע, יקירי?"
"אינך מבינה? אני פליט פה, אדם בלי שם, בלי דרכון. אדם בלי
תעודות חשוב כאן כמת..."
המוזיקה הדרמטית התחזקה, פניה של אינגריד החווירו לפתע, שפתיה
נפערו בהפתעה ועיניה שידרו כאב שאי אפשר לעמוד בפניו.
"הו ראביק!"
הם אחזו אחד בשני, אינגריד הנואשת בחן קטלני, שארל בואייה עם
הפנים הרציניות האלו, המבט הקשוח והעיניים העצובות.
בעל כורחה היא מצאה את עצמה נסחפת לתוך העלילה. המוזיקה
הדרמטית, העולם השחור והלבן והקולות העמומים משהו, בעלי המבטא
הזר הילכו עליה קסם.
לאחר שהסרט נגמר, היא חזרה שוב אל המחשב. מחכה בהולם לב לאישור
הזיהוי, הסיסמה, אתחול התכנה...
Buddies currently on-line:
Erez Klein (away)
עדיין.
אבל צליל קצר התריע שיש לה אי-מייל חדש בתיבת הדואר.

יוהו, ז'ו שלי,
הייתה לנו בעיית תקשורת מוזרה. ראיתי אותך מופיעה פתאום,
ומאחלת לי שבוע טוב, ואפילו קוראת לי שמש העמים (!!!). אבל לא
יכולתי לענות, מסיבה כלשהי, ואז, פשוט לא היית שם יותר <בוהוו,
דמעות, סניףף>
אז שיהיה לך שבוע נפלא, קרן אור שלי. תקראי אי-מייל, תאכלי
צהרים  ותלמדי למבחן. ותלבשי סוודר.
ביי שמש,
ארז

זהו להיום. זה הכל.
היא בהתה במסך המחשב, מרוקנת לחלוטין. הרצון העז לדבר אתו הפך
להיות משהו מוחשי וכואב שננעץ בה כסיכה חדה עם כל פעימת לב.
היא התגנבה מן החדר כמו חתול שחור, סוגרת אחריה את הדלת בשקט.
בתחילה לא הבחינה ביואב, שעמד במסדרון והסתכל עליה. הוא היה
לבוש בטי-שרט לבנה ותחתונים. מחזה לא נפוץ. הוא הרים את גבותיו
וגיחך, למראה תיק המחשב הנישא שהיה תלוי על כתפה.
"אהה! אז זה מה שעשית שם עכשיו..."
החולצה הבלויה עטפה ברכות את הכרס הקטנה שלו, והיא הסתכלה
בהפתעה בתחתונים, שהחזיקו בקושי את אבר מינו, וברגליים
הלבנבנות הגדולות. הוא נראה כמו דוב גדול וחביב, והדבר גרם לה
לחייך מתוך הרגשת הייאוש. זה הסעיר אותה.
היא התחילה ללכת לכוונו. הוא הבחין בחיוך ובניצוץ הפרוע שנדלק
בעיניה, ידה שלוחה אליו, מצביעה לכוון בטנו.
"לא!"
פניו הזדעפו פתאום כשהתקרבה אליו, אצבעה מכוונת אל מרכז בטנו,
אל הטבור.
"לא!" חזר "תפסיקי!"
היא ניסתה לנעוץ את אצבעה בטבורו. הוא התנגד בכוח. תפס את
זרועותיה בחוזקה רבה מידי. היא צחקה בפראות ונאבקה עמו, אך הוא
היה חזק ממנה.
"מה קורה לך?" שאל "תפסיקי!"
"מה?" שאלה בעודה צוחקת, זרועותיה מנסות להיכרך סביבו, בעוד
הוא עוצר בעדה בהצמידו את שתי זרועותיו בחוזקה אל גופו.
"בסדר, תירגע" עדיין צוחקת הרגישה איך שוב עולות דמעות לעיניה.
"אני רק רוצה לחבק אותך..."
הוא הרפה מעט את התנגדותו, והניח לשתי זרועותיה להיכרך סביב
מותניו. גופו היה רך וחם, זרועותיה בקושי נסגרו סביב מותניו
העבות. היא הניחה את ראשה על חזהו, שואבת לתוכה שוב את הריח
וחום הגוף שלו. ליבה עדיין הלם בחוזקה, עדיין החיוך הרחב, קצה
הצחוק על שפתיה ועיניה לחות.
הם עמדו כך עוד מספר שניות. הוא הרים את ידו והעבירה בלטיפה
חברית, במבוכה מעל גבה. היא נלחצה אליו בחזקה.
"למה אתה אף פעם לא רוצה לשכב אתי?" שאלה בלחש, נראה היה לו
שהיא מתחילה לבכות שוב, אבל באותה עת, התחיל גופה לרעוד בין
זרועותיו בצחוק חסר מעצורים.
"מה קורה לך?" שאל שוב "תפסיקי להשתולל."
גל הצחוק שלה עדיין לא שכך, והדביק גם אותו למרות רצונו. הוא
גיחך.
"בבקשה..." לחשה שוב בקול החנוק הזה, מתוך הצחוק ההיסטרי,
"תסביר לי, איך אתה יכול...? איך אתה יכול לא לרצות לשכב
אתי?..."
"תפסיקי כבר, את מעירה את הילדים, שקט!"
הוא נחלץ מאחיזתה והסתכל עליה בריחוק, עומדת מולו, מיטלטלת
בצחוק פרוע, חסר קול, בעוד עיניה לחות מדמעות, מכנסי הטרנינג
תלויות עליה ברפיון, מחשוף הטי-שרט שלה חושף את שקע הכתף ומעט
משדה הימני, שערה פרוע ופניה סמוקות.
ההתפרצות הרגשית הזאת הפתיעה אותו והסעירה אותו למרות רצונו.
הוא עבר על פניה, והיא שלחה אליו שוב את זרועותיה
"אני רק רוצה לכבות את האור" אמר
היא נתנה לידיה ליפול לצדי גופה, ואז חצתה את החדר ונכנסה לחדר
האמבטיה. הוא כיבה את האור ונשכב על המיטה הזוגית.
כאשר יצאה משם, היה שכוב על גבו, ברכיו כפופות, זרועו מתחת
ראשו, והסתכל אליה.
היא התקרבה אל המיטה, מתבוננת בו, זוויות פיה עדין מעוקמות
כלפי מעלה, שרידי הצחוק הפרוע ועקבות הדמעות על פניה.
היא דחפה כלפי מטה את שולי מכנסי הטרנינג, נותנת להם לגלוש על
רגליה. לאחר מכן הפשילה את חולצתה כלפי מעלה והורידה אותה
בתנועה מהירה, נשארת לעמוד מולו בתחתונים בלבד, חזה החשוף
מזדקר מולו.
"עד כדי כך את נואשת?"
היא טיפסה ועלתה על המיטה, נצמדת אליו, נלחצת שוב אל גופו.
"בוא אלי" לחשה "תן לי את זה..."
"מקווה שלפחות ניגבת שם כמו שצריך"
"תעשה לי טוב"
הוא החל לחכך את פניו בפניה
"תלטף אותי, תנשק לי את החזה..."
"ניגבת שם כמו שצריך?"
זוויות פיה התעקמו שוב כלפי מעלה.
"כן?"
"לא...אני מרחתי את זה על כל הגוף"
"אוי, די עם זה נו..."
היא חייכה והתנשפה, עוצמת את עיניה.
"כן, ועם זה גם קצת...שערות של כלבים.."
"אויש! יה מגעילה! תפסיקי עם זה! איך את מצפה שאני ארצה לשכב
אתך?"
"אני רוצה שתרצה לשכב אתי גם ככה"
היא התנשמה בכבדות, שוכבת על גבה בעוד הוא מחזיק בשדיה. ראשו
הגדול מעל פניה.
"תן לי נשיקה" לחשה, והרגישה שוב גל של בכי מציף אותה.
הוא נישק אותה, שפתיה נצמדו אל שפתיו ביאוש, בנשיקה לוהטת.
"עוד..." הדמעות ממש זלגו כעת מעיניה.
"תגיד לי..." לחשה
ראשו היה כעת מעל החזה שלה, הוא נישק את פטמותיה.
"לא אגיד!" לחש, "דווקא!"
"אוה... אל תהיה בן-זונה... תגיד...."
"מה תתני לי?"
"כלום. אני לא אתן לך כלום. פשוט תגיד לי"
ידיו טיילו מעל גופה, הוא התרומם מעליה וחפן את שתי שדיה
בידיו.
"מה שכן..." לחש, "החזה שלך... אוי... איזה חזה יש לך..."
"תגיד לי..."
ידיו וראשו התקדמו לעבר החלק התחתון של גופה. הוא התרומם שוב,
ופיסק את רגליה בחוזקה.
"תגיד לי..."
"לא רוצה..."
הדמעות ממשיכות לזלוג, גופה שוב התחיל לרטוט בצחוק הזה, החסר
מעצורים.
"אתה לא תוכל להיכנס בלי סיסמה..."
"תגידי לי, מה יש לך? תפסיקי לבכות..."
"אני לא בוכה. זה עוד מקודם"
הוא תחב את איבר מינו הגדול והחם אל בין רגליה. דוחף אותו
בכוח. היא פיסקה את רגליה לרווחה, שלחה את ידה ואחזה בו
בעדינות.
"עזבי, אני לא צריך שתעזרי לי"
"אתה לא תוכל להיכנס בלי סיסמה..."
היא הרימה את ראשה לכוון ראשו, מצמידה שוב את שפתיה אל פיו,
שותה בתאווה את פיו, לשונה נצמדת ללשונו, מתענגת על המתיקות.
"אתה אוהב להתנשק אתי?..." גופה שוב היטלטל ביפחה מעורבת
בצחוק. הדמעות זולגות מעיניה ביתר שאת.
"כן..."
"אוה..." התייפחה, תופסת בזרועותיו בחוזקה.
"תני לי להיכנס"...הוא התנשם בכבדות
"אוה... "
היא נתנה לו לחדור אליה, מחככת את ראשה בכתפו, ובוכה.
והוא מרוכז בעצמו, נע בתוך גופה ללא הפסק, ולאחר זמן מה מגיע
לפורקן כמעט ללא שינוי בקצב התנועה וקצב הנשימות שלו.
גופה כמעט נמעך תחת משקל גופו הכבד, כשהרפה את כל שריריו
בנשיפה אחרונה. הוא הניח את ראשו על כתפה ונשם בכבדות
ובאיטיות.
היא ליטפה את שיער ראשו, בעודה מתייפחת בשקט. כך שכבו עוד מספר
דקות נוספות.
היא משכה אליה את זרועו וליקקה אותה בעדינות.
"יש לך עור נורא מתוק" אמרה
"אויש, נו! תפסיקי אם זה כבר!" הוא גיחך במבוכה, מנסה לקום.
"רגע..."
הוא נכנע לה ונשאר שוכב עוד מספר רגעים.
"אני רוצה ללכת להתקלח" אמר לבסוף "זה לא כל כך נעים לי..."
היא שחררה אותו מאחיזתה, והוא קם והלך אל חדר האמבטיה. הוא סגר
את הדלת מאחוריו והיא שמעה איך הוא פותח את זרם המים. היא
נשארה לשכב עוד מספר שניות נוספות, ואז קמה גם היא, והלכה
לשטוף את עצמה בחדר האמבטיה הנוסף.
כשחזרה לאחר מספר דקות, הוא כבר היה במיטה, מסתכל עליה שוב.
היא כמעט ולא זיכתה אותו במבט נוסף, הרימה את מכנסי הטרנינג
המהוהות מן הרצפה, התלבשה ונכנסה למיטה, כשהיא מושכת מעליה את
שמיכת הפוך ומתכרבלת בה בחוזקה.
"אווו, איזה קור!..." שמע את קולה במעומעם מתחת לשמיכה.
הוא המשיך להסתכל בה.
"נהנית מהסרט, מה?" אמר לבסוף
היא הפשילה מעט את השמיכה והציצה בו, מרגישה שוב איך הדמעות
מתחילות להציף את עיניה.
"אוה, כן" אמרה, "זה היה סרט נהדר"
היא עצמה את עיניה.
"ופתאום היה נדמה לי שאני אינגריד ברגמן..." הוסיפה.