החייל השמן שעלה לאוטובוס לא ידע ששמתי עליו עין. בד"כ הם
נראים טוב, המנייקים הצעירים האלה עם המדים והנשק, והנעורים
המתפרצים מכל איבר חשוף, אבל החייל הזה פשוט נראה רע.
הוא לא צריך להיות חייל, השמן הזה. הוא בקושי מחזיק את האמ.16
הארוך שזרקו לו ליד. לפעמים אני מתפלא גם על הצבא שמפיל על
אנשים כמוהו כזאת אחריות. ואח"כ מתפלאים שיש פאשלות, או שהש.ג.
ברח.
בכל מקרה, מהרגע הראשון בחנתי אותו. חסר ביטחון ושמן, מתנהל
ברישול ונחבט עם הרובה והתיק בין המושבים והאנשים שנראים
מוטרדים מנוכחותו המסיבית. בין "סליחה" ל"סליחה" הוא נראה כה
חרד לגורלו הידוע מראש. הוא הרי יסיים את הצבא, ימצא חברה שמנה
לא פחות ויקים משפחה עם שלושה ילדים זבי חוטם שצורחים כל הזמן
: "אוכל, אוכל". תוך 20 שנה הוא כבר יכפיל את משקלו ובגיל 55
יקבל התקף לב וימות.
אילו מחשבות נוראות, פתאום אני תופס את עצמי. ואם לא ? ואם הוא
ירזה בצבא ויתפוס ביטחון ולפתע תתפוס אותו איזה כוסית מדהימה
והוא בכלל לא ירצה אותה וימשיך לזיין את כל הכוסיות שבבסיס
ואח"כ את אלו שבפקולטה למשפטים ואז הוא באמת יתחתן, אבל כבר
בתור יאפי צעיר, ויהיה להם רק ילד אחד וכלבה, ולחו"ל הם יטוסו
כמה פעמים בשנה ופתאום הוא ימצא את עצמו בהיי-טק, מרוויח
מליונים מכמה אופציות שקיבל, בזמנו. אולי יהפוך בכלל למשורר או
לסופר מפורסם שיום אחד ירטיט לבבות ומליונים של אנשים יצוטטו
משפטים מפרי עטו ומדבריו. אולי הוא הוגה דעות.
מה שמטריד אותי זה שעכשיו הוא התיישב לו כמה ספסלים מאחורי,
והתחיל לשרוק לעצמו, כאילו זה האוטובוס של אבא שלו.

כמה אני שונא ששורקים לידי. יש לי בעיה עם האנשים האלה שאינם
מודעים לסביבתם וחושבים שהם נמצאים לבדם על הפלנטה הזאת. הבעיה
היא שהם כנראה על פלנטה אחרת, אי שם בנבכי איזשהו מימד אחר. הם
כל כך מרוכזים בעצמם, במחשבות שלהם, ברעיונות שלהם, ובכלל לא
אכפת להם שאנחנו כאן. אנחנו, האנשים הארציים, המחוברים
למציאות, אלו עם הרגליים על הקרקע. הם פשוט מצפצפים עלינו.
שורקים.
אין לי שום כוונה להמשיך ולתת לו לשרוק, חשבתי. אני אקום ואגיע
אליו, אחטוף לו את הנשק ופשוט אאיים עליו שאם לא יפסיק תכף
ומיד....

האוטובוס התנהל לאיטו, כדרכם של אוטובוסים בנסיעה עירונית
במרכז תל אביב, ביום קיץ חם, ומרוב דמיונות והזיות רשע, לא
הבחנתי שבדיוק פספסתי את התחנה.
מאוכזב מעצמי, נעלב מחוסר האכפתיות של היקום לכשלוני, לחצתי על
הפעמון, קמתי ממושבי, וצעדתי אל עבר דלת האוטובוס.
רגע לפני העצירה, התבוננתי בו, בחייל השמן, וראיתי בחור צעיר
שכל החיים לפניו, והוא שורק באופטימיות. אולי בדיוק עכשיו הוא
מחבר מנגינה לשיר שיום אחד אני וילדיי נזמזם.
הוא מצפצף על החיים, מצפצף על העולם וחושב מחשבות, אולי טובות
יותר משלי.
אולי, כרגע.