לפני רגע הרגשתי משהו שאני לא יודע להגדיר משום מה...
לא יודע, פשוט משהו קר...
אני מנגן בצורה כשלהי שלא ברורה לי, כאילו נגנתי בשביל חלל
ריק, בלי שום כוונה, בלי אמירה. זוועה!
מאז שעזבת ולקחת את לבי אתך, מאז אני לא יכול להרגיש.
אני חש ריקנות מוחלטת בתוכי, ריקנות של בלעדייך שמעיקה עלי ולא
מאפשרת לי לאהוב, לשמוח, להתרגש... אפילו את החיוך שלי אני כבר
מזייף...
הפכתי לחפץ, לגוש בשר ועור עם כלי דם, עצמות, גידים ורצועות
שרירים...
זה מה שאני עכשיו, אני יתום, יתום מאהבתך, מעינייך הבוהקות
המסנוורות מיופיין, מידייך העדינות והרכות שצבען לבן כשלג,
יתום משפתייך שנשיקתן תישאר לעד על שפתיי, מחיוכך הקורן שממנו
כל העולם מתמלא באור,
נשארתי יתום מקולך שכמוהו אין יפה דק ומרגיע...
את היית האוויר שלי לנשימה, עכשיו הוא אוזל אט אט עם עזיבתך
ונותן לי להרגיש את הסבל והכאב בעינוי איטי, איטי וממושך.
כל יום אני אומר מחר, כל מחר אני אומר מחרתיים, זה לא עוזר!
זה לא עובר ולא הולך לעבור! אני פשוט צריך להשלים עם זה...

לבי תמיד יהיה שלך אבל מחשובותיי חייבות להמשיך הלאה כי את
עלית למטוס הזה. אני מנסה להניח את מחשובותיי עלייך בצד, מנסה
בכל כוחי ולא מצליח... את כל מה שאני מסוגל לחשוב עליו... כל
מה שאני חושב עליו וכנראה אחשוב לנצח וכל שניה שעוברת כאילו
נמשכה כבר נצח נצחים מאז ומתמיד...

אני רוצה לבקש ממך שאת, המלאך שלי, תשמרי על לבי מהרשע של הטבע
האנושי. תצילי את ליבי מחשיפה לרוע ואז אוכל להיות מחלק מהטבע
האנושי; אדם חסר לב, אבל להבדיל הלב שלי יהיה בטוח אצלך...

יתום נשארתי ממך ומלבי, כן, מלאך שלי אז אנא אמצי את אהבתי ואת
לבי אלייך בקרבך...