יצירה זו מופנת אל גדליה מליק.
יצור צנוע, אנטילגנטי, מלאכי, יפה תואר
בעל עיניים שנראות כמו כדור הארץ,
שיצא לי אישית לחבק, לאהוב, ולבכות איתו, על אנשים אחרים.
גדליה מת בלילה חסר משמעות,ב- 2002. 04 .10.   בג'נין.



גדליה.
מתתי. עכשיו אני מת.
לא רוצה לסנן אבל
מתו לי כל- כך הרבה.
אני יודע שצריכים למות
ובכל זאת כל פעם מחדש
אני אדיש כמו קיר.
לא מצליח להניע את הלב.
הלך הסטרטר.
פשוט לא זז.
אני מרגיש כל- כך זר לך.
הכרנו כל- כך עמוק.
אתה מנוי שלי.
אני מחכה ליצירות שלך.
אני הספקתי לאהוב אותך
הספקתי לחבק אותך
למה לא באות הדמעות
למה לא זז אצלי העצב?
בפעם האחרונה שנפגשנו בסוזאנה לקפה
חשבתי מה היה קורה אם היינו מתפוצצים עכשיו.
לפחות היינו מתפוצצים אחרי שיחה מענינת.
אורלי הרגישה כאילו היא נדחפת
מרב שהיה לנו מה להגיד
אחד לשני.
אמרו לי שהתפוצצת מכדור
שפגע ברימון באפוד שלך.
איך ששמעתי את זה חשבתי:
לפחות היה לך מוות אינדבידואלי.
לא מתת בפיגוע עם עוד מאתיים אנשים.
לא מתת בהתקפה עם עוד אלף, או בטנק.
אני לא רוצה למות גדליה,
אבל אם כבר
לא רוצה שיהיו מסביבי עוד.
לא אכפת לי.
אתמול עשיתי התכוונות
שאלדד לא ימות ויחזור שלם ובריא
ושכחתי אותך גדליה.
אני בטוח שאם הייתי מזכיר אותך
הכל היה אחרת.
אני זוכר אותך מחייך
והעיניים שלך הן העיניים הכי צלולות
וכחולות שראיתי בחיי.
איזה מוזר זה
גדליה
עכשיו שנינו לבד.
תחזור מהר גדליה
אני מבקש ממך סליחה
ושולח אהבה וחסרון.
מצטער שאני לא בוכה
מתו לי כבר הרבה
תמסור את אהבתי האין- סופית לאבא שלי
כשאתה רואה אותו בגן- עדן
תהייה לך זכות גדולה לשבת איתו.
תקח אותו ותחזרו מהר.
אוהב אותך. יפתח.