כילד שגדל בהתיישבות דתית בשומרון, הייתי נתקל כל הזמן עם
ערבים. הם היו עובדים אצלנו, היינו קונים אצלם דברים. אפשר
אולי לומר שהיו לנו גם כמה חברים ערבים.
הם לא נראו לי כאנשים רעים. אבל היה ברור לי שהם נחותים ממני.
האמת? היה מצחיק לראות אותם מושפלים.
יותר מכל זכור לי המקרה שבו החייל הגיבור התעלל וצחק באיזה ילד
ערבי אחד שהכרתי. מוחמד אל סלמן שמו.
החייל קרא לו ואמר לו שהוא רוצה לתת לו סוכריה, מוחמד בא אליו
בשמחה ובהתלהבות, אך במקום סוכריה הוא קיבל "בטעות" את הקת של
הנשק לפרצוף. אחר כך החייל בעט עליו עם הרגל חול וחצץ שנכנסו
לו אפילו לעיניים, כמובן שגם זה היה "בטעות". ואני רק עמדתי
בצד והתפוצצתי מצחוק. מוחמד התסכל עליי בעיניים דומעות, אבל
אני המשכתי לצחוק.

בשנת 2004, לאחר שאינתיפאדת אל אקצא נגמרה, היינו מאוד קרובים
להסכם שלום. אבל אז נפלה הממשלה בגלל התקציב, לפחות ככה אמר לי
אבא. וקמה למזלנו ממשלה ימנית, כמעט ימנית האמת, בגלל שצירפו
גם את מפלגת העבודה והקימו שוב ממשלת אחדות. אבל "העבודה" פרשה
מהממשלה אחרי שראש הממשלה צירף אליה את אלי איתן. המנהיג האהוב
שלנו, של המפלגה הדתית הלאומית החדשה.
המינוי שלו לשר הבטחון הציל אותנו ומנע פינוי התנחלויות, כמו
שהשמאלנים קוראים לזה.
אני לא יודע איך, אבל במשך 20 שנה הצליחו לשמור את השטחים
רגועים יחסית.

אני בינתיים גדלתי, התחתנתי והקמתי משפחה. נולדו לי שלושה
ילדים.
גם מוחמד גדל. הוא לא שכח את היחס של חיילי צה"ל, והוא הקים את
תנועת הסרבנות החדשה והגדולה ביותר שידעו הפלסטינאים; "התנועה
לעצמאות פלסטין".
התנועה, למרות שמה, דרשה אחד משני הדברים. או מדינה פלסטינאית,
או סיפוח כל הפלסטינאים למדינת ישראל כאזרחים מן השורה. עם
תעודות זהות, ביטוח לאומי וכל שאר הדברים שמקבל כל אזרח
ישראלי.
לאחר מאבק ממושך, נכנעה ממשלת ישראל ונאותה לקיים דיון רציני
בנושא.
החליטו לקיים משא ומתן עם הפלסטינאים בשביל להגיע להחלטה
ולפתרון הוגן.
המשא ומתן נמשך כשנה, בסופו של דבר החליטו שאין מנוס, והחליטו
לספח את כל הפלסטינאים.
במשך חמש שנים עבדו ועמלו על פיתוח תשתיות בערים, עזה הפכה
לעיר מערבית כמעט לכל דבר, בית לחם הפכה למרכז דתי וקלקיליה
פרחה. אך פלסטינאים התחילו גם לעבור לערים אחרות בארץ.

מספר שנים אחר כך, ב2034 התחלנו להבין שאולי עשינו טעות.
לערבים היו 52 חברי כנסת. הם נהיו כוח שאי אפשר להתעלם ממנו.
רק ארבע שנים אחר כך, קרה האסון. אסון לכל יהודי בארץ. הערבים
היוו רוב בכנסת, היו להם 64 חברי כנסת. ראש ממשלת ישראל היה
ערבי, פלסטינאי. ולא סתם אחד. מוחמד אל סלמן היה ראש ממשלת
ישראל.
לקח לממשלה הפלסטינאית רק חצי שנה עד שהם התחילו לעשות
שינויים.
השינוי הראשון היה ביטול הדמוקרטיה. היה ניסיון למנעו את זה,
אבל צבא ערבי שהוקם במהרה, ושרוב הנשק של צה"ל עבר אליו, מנע
כל התנגדות.

ב2039 התחילו להעביר את כל היהודים למחנות ריכוז. הפלסטינאים
קראו לזה, כנראה בכוונה "מחנות פליטים".
ראשונים נקחו כל הדתיים והיהודים שזוהו כימניים. זה כמובן כלל
אותי ואת כל משפחתי וחבריי.
יום אחד הגיע אלינו ראש הממשלה אל סלמן למחנה הפליטים "גבעת
דן-אל". הוא בא לביקור.
כשהוא בא לקראתי, בדיוק עבדתי בחפירת בורות. לא שהיה שימוש לכל
הבורות האלה, פשוט נגמרו העבודות הנחוצות במחנה. אבל הם היו
צריכים להעסיק אותנו איכשהו.
אל סלמן קלט אותי בזווית העין שלו, התסכל עליי ובא לקראתי.
"אני מכיר אותך, נכון?" הוא שאל אותי, לא ידעתי מה לענות
והתחלתי לגמגם "אמ..אני לא יודע, אולי, יכול להיות". "כן,
כן...אני מכיר אותך, עכשיו אני נזכר. אתה עדיאל, הילד שצחק
והשפיל אותי כל ילדותי". הוא לחש משהו לחייל שעמד לידנו, לא
חלפה שניה וקיבלתי את הקת של הנשק בפנים. מוחמד התחיל לצחוק.
הוא התחיל לבעוט עלי חול וחצץ. "איך זה מרגיש? אתה נהנה?" הוא
שאל והמשיך לצחוק.
באותו רגע הבנתי מה הוא הרגיש. את ההשפלה, את הזעם, את חוסר
האונים.
הוא לחש עוד משהו לחייל שהיה שם והמשיך בסיורו.
למחרת לקחו את משפחתי. רצתי אחריהם ולא עניינו אותי המכות
שחטפתי. בסוף העלו אותם על המשאית ואני נשארתי מאחוריי הגדר,
מחזיק אותה בידי. מסרב להוריד את הידיים מהגדר. חוטף מכות
וממשיך לאחוז בכל כוחי בגדר.
באותו רגע הם שברו אותי, הייתי שבר כלי, לא מפסיק לבכות.

לא האמנתי שמאה שנים לאחר השואה, העם היהודי ידע עוד סבל שכזה,
ועוד בארץ הקודש, ארץ ישראל.
מוחמד אל סלמן התנקם בכל העם היהודי על הסבל שהוא עבר כילד.
התנקם בכולם על הסבל שעבר עמו.
העולם המערבי הבטיח להציל אותנו, אנחנו עדיין מחכים.
כנראה שהגיעה זמנה של מלחמת העולם השלישית. העולם הערבי מגבה
את הפלסטינאים בכל מעשיהם, סוף כל סוף התגשם החלום המוסלמי.
הנה יש רצף טריטוריאלי לכל מדינות ערב.

עד עכשיו הרגו כבר מיליון יהודים, אני עוד נאחז בחיים.
אבל החלטתי החלטה. אני בורח!
חיכיתי עד שלוש לפנות בוקר, התחלתי להתגנב לכיוון הגדר, אך
החיילים הפלסטינאים גילו אותי.
הם התחילו לירות. כמעט הגעתי לגדר כשפגע בי כדור, ועוד אחד.
תפסתי את הגדר וחשתי את כאב הפגיעות.
אני שומע את החיילים מתקרבים...
כנראה שכך אני אמות, עם ידיים על הגדר.