"עמוד או שאני יורה!", צעקתי. הוא הפסיק ללכת."כדאי לך ל'סתובב
עכשיו!". הוא פנה והביט בי, בעיניי-ילד חומות ומפוחדות. "תרים
ידיים". הרים. הכרחתי אותו להרים את החולצה שלו, לראות שאין
עליו מטען נפץ, ואז הסכמתי לו להוריד ידיים. "בוא אליי",
אמרתי. הוא בא. "איך קוראים לך?". "אחמד". "שם מלא". "אחמד
ג'ברין". "גיל?". "15". "איפה אתה גר?". הצביע על הכפר
שמתחתינו. "יש עוצר, אתה יודע", אמרתי, "למה אתה לא בכפר?".
בעברית רצוצה הסביר שאמא שלו עומדת ללדת, ושהוא נשלח לחכות
לאמבולנס. נרגעתי והורדתי את הרובה. ממילא לא נראה מזיק, אבל
אי אפשר לדעת. השמש התחילה לרדת לכיוון מערב. הוצאתי לנו שני
כיסאות, גזיה ופינג'אן מהעמדה. הרתחתי מים. "המתנה ארוכה מצפה
לך, ילד". "אני יודע". הצעתי לו קפה. סירב בנימוס. נראה לי
שהקפה הישראלי לא לטעמם. או שכבודם הרמוס לא מאפשר להם. בכל
מקרה, שתיתי בנחת. שתקנו. הרגשתי צורך להתנצל. לבקש סליחה שאני
פה. שהוא לא חופשי ללכת לאן שהוא רוצה, מתי שהוא רוצה. שטנקים
יורים בבתים של אזרחים. שסביר להניח שילוד אמו לא יגיע לגיל
זקנה. אבל איך מבקשים סליחה על מצב כזה? שתקנו. "אתה לומד?",
שאלתי לבסוף. "לא. רועה צאן, עם אבא. הוא כבר זקן וחלש, וקשה
לו לבד". "יש כסף?". "מצב קשה, אתה יודע. אין לאנשים לשלם לנו
על חלב ובשר". "יהיה טוב. בסוף, יהיה טוב". "אינשאללה", הפטיר.
האמבולנס הגיע לבסוף. כבר היה חושך. נפרדתי ממנו. גשם החל
לטפטף על ראשי. האמבולנס כבר התרחק בתוך הכפר, עם אחמד והנהג
בתוכו. ברחתי לתוך העמדה. אבי עוד ישן, מאז 3 בצהריים. בשמונה
אעיר אותו ואלך לישון. שוב למלא דו"ח על אמבולנס שנכנס לכפר.
על ילד בשם אחמד ג'ברין. עוד רבע שעה חילופי משמרות. מין טקס
שלנו. מדברים על אקטואליה וספורט, והולכים איש לדרכו - הוא
לשמור, אני לישון. אם יש בעיות - להעיר אותו. אם יש חדשות
טובות - לכתוב ולשים ליד המיטה. שיגרה. חודשיים אנחנו מעל
הכפר, שומרים. שני חיילים, עם קצין אספקה שבא פעמיים בשבוע עם
קפה, עוגה ומנות קרב. חודשיים לא ראינו בית. ההרים מסביב
מזכירים את הכרמל. מי יודע מתי נהיה שוב בבית. הפלאפון לא קולט
כלום. ממילא אסור לנו להתקשר. "אבי, קום, כבר שמונה ועשרה".
נתתי לו עוד עשר דקות לישון, און דה-האוס. "איך היה?". "שקט,
כרגיל". "לעזאזל עם הגשם הזה", סינן. "הוא רק התחיל", הוספתי,
יודע שהדבר יעצבן אותו. "לעזאזל. לאלף עזאזלים". תמיד במשמרת
שלו. תמיד הוא נדפק. אבי, המרוקאי השחור שתמיד נדפק. "יוחאי",
התחיל להגיד משהו בזעם ונרגע, "יוחאי, מתי זה כבר יגמר?".
"אולי מחר. אולי אף פעם". "תודה על העידוד, שמוק". "תמיד".
שיגרה. חברים טובים - אוייבים ותיקים. כמו אחים, אני ואבי.
אחים שחיים במשמרות. שאוכלים במשמרות. שמחרבנים בין המשמרות.
אחים לנשק. בנות יש רק בכפר. יש גם כמה כוסיות ברמה. לפעמים
אבי עוצר אותן "לבדוק תעודות". שם, כתובת, הכל מונח לנגד
עיניו. אולי הוא ינסה פעם להתחיל ככה עם מישהי בתל-אביב. זו
הפנטזיה שלו עכשיו - לפנות לאיזו בלונדה פצצה בתל אביב, ולהגיד
לה: "סלחי לי גבירתי, בדיקת תעודות שיגרתית. שם, גיל ומספר
טלפון כאן בפנקס בבקשה". שיגרה. ירקות טריים פעמיים בחודש, עם
עוף-בגריל שלם. היום יום שישי. התיישבתי לאכול. חצי עוף וסלט.
כוס קולה לשטוף את הגרון. אלכוהול אסור. פתחתי את הרדיו. פיגוע
ירי לא רחוק מאיתנו. "אבי, היה פיגוע. למה לא הקפיצו אותנו?".
"אני אגיד לך למה", רטן אבי, "כשהתגייסנו לצה"ל פיספסנו את
הסעיף בחוזה שעליו כתוב שאסור לנו לירות בכלום. אקשן נראה רק
בטלוויזיה בבית. זה למה לא שמעת - לא רוצים שתדע. עדיף להיות
ג'ובניק". שתיקה. אבי רצה להיות ג'ובניק מהרגע הראשון. בסוף
תקעו אותו במסייעת. הוא הלך לקב"ן אבל לא היה לו אומץ לעשות
משהו קיצוני. אני ואבי מסתדרים מצויין. שני פחדנים במקום הכי
סוער. נבהלים מהרוח אבל מדברים על למה לא שלחו אותנו לזירת
פיגוע. העיקר לצאת גברים בעיני עצמנו. כיביתי את הרדיו. "יום
שישי, את יודעת...", התחלתי לשיר. "יש בשכם מסיבה", נשמע קולו
של אבי מבין טיפות הגשם הפוגעות בפח בש.ג. גיכחתי. שכם. עזה.
חברון. ג'נין. נמאס לי כבר. הוצאתי את הראש מהחלון. הראש שלי
התחיל להרטב. "תוציאו אותי מכאן", צעקתי, "אני לא שייך. אנחנו
לא שייכים. זה לא המקום שלנו. שמישהו י-ו-צ-י-א אותי מהמקום
המסריח הזה". אבי נכנס בריצה. נדמה היה לו שהוא שמע אותי קורא
לעזרה. "לא הפעם, לא". רק אני והאח הגדול. "חשבתי שאני האח
הגדול שלך". "מצחיק". הוא יצא שוב והדליק את המקטרת שקיבל
במתנה מאביו. ריח מתקתק התפשט בסביבה. הלכתי לישון. כיביתי את
האור ושמתי בדיסקמן את הדיסק האהוב עליי. "לילה טוב, אבי'לה!".
"לילה טוב מתוק. חלומות פז". נרדמתי עם חיוך. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.