באיזשהו שלב החל יותם לרצות להיות שאהיד. ככל הנראה זה קרה
אחרי שראייתו החלה להיטשטש. ראיתי אותו עומד מול ועדות רבות,
לא מצליח כבר להבין אם קבוצת האנשים במדים שיושבת מולו היא
ועדת חקירה של קצינים בכירים שבודקת את נסיבות המקרה, או ועדת
רופאים צבאיים שדנה במצב ראייתו. כשביקשו ממנו הוא סיפר את
אותו הסיפור שוב ושוב. הוא אמר אותו בשקט, בעדינות, מפחד שאם
ידבר בקול רם יתחיל לכאוב לו כמו שכאב כשהוא סיפר את זה לי
לראשונה. המפקד שלו צעק לו להיכנס אל אותו הבית והוא עשה את
זה. נשען ליד הדלת והתגלגל פנימה כשהוא כפוף, כמו שהתרגולות
אומרות. אז יצא מולו מאחד החדרים אדם שהחזיק ביד רובה. יותם
ירה בו מייד. את הסרט האדום על היד, הסימן המזהה שמבחין את
חבריו ליחידה מהמחבלים, הוא לא ראה. הוא גם לא הצליח להבחין
בתווי פניו של האיש ולזהותו. אחד הקצינים בועדה צעק עליו שהוא
זבל ובושה ליחידה ולמדינה, אבל יותם לא הצליח לראות מי מהם זה
היה בדיוק, ומי מבין הרופאים היה זה שהודיע בקול חד שהוא
משוחרר מהצבא לאלתר על סעיף עיניים. הם היו כבר מטושטשים מדי
עבורו, כמו שהוא היה עבורי באותם ימים.

אחרי כל הסיפור הזה עבר יותם לגור לבדו בדירה שהיתה של סבא
וסבתא בקטמון הישנה. את כל כספי הנכות הפקיד אצל אימו בהבנה
שכשירצה משהו היא תיתן לו. הדבר הראשון שהוא ביקש ממנה היה
לעשות לו מנוי לכל העיתונים. "ידיעות", "מעריב", "הארץ",
"דבר". "למה לכולם? לא מספיק לך אחד?" היא שאלה. יותם לא ענה,
הפנה את מבטו הצידה והחל לבכות בשקט. אמא, שלא הבינה מדוע יותם
בוכה ופחדה לשאול, הסכימה מייד אחרי שיותם הלך היא חישבה בפנקס
את החלק של עלות העיתונים מהקצבה.
מאז החל יותם להכין את עצמו. הוא אסף בכל בוקר את העיתונים
שהונחו ליד דלת הדירה, סרק בהם אחרי כל מילה שנכתבת על
הפיגועים. איפה הם קרו? איך נראה המקום? איך פעל המחבל? איך
הוא נראה? לאן הלך בכל רגע ורגע ומתי הפעיל את חגורת הנפץ? מי
נפגע ואיך? כשהיתה לו תמונה ברורה ניגש להסתכל בוידאו על מה
שהקליט יום קודם לכן. שקופית המבזק, דיווח המגיש, האמבולנסים,
מראה הפצועים המפונים על האלונקה. הוא התעכב פעמים רבות על
הקטע בו נראה המחבל מספר למצלמה על כוונתו להתפוצץ ולהרוג
יהודים, הסתכל על המסך מקרוב קרוב עד ששינן לפרטי פרטים את
תווי פניו של המחבל.
חמוש במשקפיים עבי עדשה, בעיתון ובלוחות קווי האוטובוסים של
ירושלים היה יוצא יותם למקום האירוע. שם, ביומן קטן בעטיפה
חומה היה מתעד את מחשבותיו, כמו שעשה גם באותו בוקר: "מדהים.
מדהים איך שבתוך הקירות יש כל כך הרבה חיים שאנחנו לא מודעים
אליהם. צינורות מים, קווי חשמל, חוטי טלפון, מוטות פלדה. שונה
כל כך מהחזות החלקה והמעוצבת של הטיח המכסה אותם בימים
כתיקונם. מדהים שצריך פיצוץ כדי לגלות את כל אלו. ולעניין
עצמו. בעזרת העיתון ומה שאני זוכר מהטלוויזיה אני מצליח לבנות
בקלות את התפאורה. משלים קצת טיח, מוסיף דמויות מטושטשות, מלטש
אותן ונותן להן חיים. אנשים עוברים ושבים, זוג הקשישים על
הספסל במרכז הצטלבות הרחובות, אותם ראו אחר כך בתמונות מבתי
החולים. בעל הקיוסק השמן עם החולצה שחושפת את תחתית בטנו, שאמר
בטלוויזיה כמה היה נורא ושחלקי גופות התעופפו לכל עבר.
אני רואה אותה. מהתמונה בעיתון אני יכול לדמיין אותה ממלאת את
החלל, רגליה פוסעות כאילו הן פועלות בנפרד מהגוף, לומדות כל
תנועה לפני שמבצעות. שיערה בהיר וחלק, אסוף לקוקו. עור פניה
בהיר וחלק. מותניה רכות ונמסות בידי האוחז בן. שדיה הגדולים
מתחפשים לכדורי צמר תמימים מאחורי הסוודר הסגול, או אולי
הורוד, שמלפף אותם. וחיוכה. חיוכה מופנה אליי. כל כך קל לי
לדמיין אותה שותה גזוז בטעם דובדבן, נכנסת עם חברתה שדיברה
לאחר מכן בטלוויזיה לחנות הבגדים. היא היתה שם בזמן הנכון.
בזמן הנכון שאם אני הייתי בו היתה לי האפשרות להציל אותה.
והנה הוא. פניו רזות אך גופו מסורבל, כנראה בגלל המטענים שהוא
סוחב. הולך ומתקרב לכיוון בית הקפה, מבחין בשוטרי משמר הגבול
ומהסס. פניו קפואות, חסרי הבעה. אולי כל הרגש נעצר סנטימטר
מפני העור. הוא מפחד עכשיו מהמוות? דרוך וממוקד בביצוע המשימה?
חושב על העתיד הצפוי לו לאחר השלמתה? הסימן היחיד שיכול ללמד
מה עובר עליו הן אצבעות ידיו המתופפות בעצבנות על כיסי מכנסיו.
גם הסימן הזה נתון להרבה פרשנויות.
אני כמובן מבחין בו. בגופו התפוח מדי מתחת למעיל החום והחם מדי
לעונה זו, בחזותו המזרחית, בעיניו העוקבות אחרי המג"בניקים,
שעיניהם מרוכזות יותר בקבוצת בלונדיניות שזופות במכנסי
שלושתרבע.
אני הולך מעט ימינה, כדי להיות מאחורי הגב שלו, ורץ בזריזות
לכיוונו. הוא מסתובב חלקית לכיווני ואני מזנק אליו, תופס את
ידו בחזקה ומפיל אותו לרצפה. הוא המום מעט, אבל מיד מנסה
להיאבק. אני בועט בו ברגליי ומצמיד אותו למדרכה בכח. עוד חלקיק
שנייה ושוטרי מג"ב מכסים על שנינו, מכסחים אותו בבעיטות עד
שמאבד הכרה, ומרחיקים אותי.
'אתה גיבור' אומר אחד מהם, בחור אתיופי עם שיער קצוץ ועצמות
לחיים גבוהות. לפי העיתון הוא בדיוק רץ לעבר המחבל בזמן שזה
פוצץ עצמו. 'אתה גיבור' הוא אומר וטופח על גבי. אני יודע עליו
שהוא עלה בגיל שנתיים עם הוריו. שדרכם לישראל היתה קשה והם
איבדו בה שניים מילדיהם. שהוא ויתר על קורס קצינים כי לא רצה
להשאיר לבדו חבר טוב שלו מהיחידה, אתיופי גם הוא. הוא חלם
ללמוד חינוך וללמד ילדים אתיופים עברית ואזרחות.
ואז אני רואה אותה, עומדת בפתח החנות, מבוהלת, לא שמה לב לשוטר
שצועק עליה להתרחק משם מיד. כשהוא מתחיל לדחוף אותה היא מבינה
מה היא צריכה לעשות, ואז היא גם מסתכלת עליי. מבטינו נפגשים.
קיוויתי שהיא תחייך אליי ברגע הזה, אבל זה לא הולם את
התמונה".

אחרי שסיים את השחזור שלו היה יותם מסתובב זמן מה ברחובות
ונוסע באוטובוסים, מסתכל מסביבו טוב טוב לנסות ולראות אם נקרית
לו ההזדמנות להיות שם לפני. הוא דמיין איך הוא יפעל אם המחבל
יעלה לאוטובוס, או אם הוא יראה אותו מהצד השני של הרחוב. הוא
ניסה לעלות על קווי האוטובוס ה"מסוכנים", וללכת ברחובות בהם
התרחשו מרבית הפיגועים. לאורך רחוב יפו הוא הלך פעמים רבות,
משחזר פיגועים שכבר קרו, חושב על הנערות שהיה יכול להציל ועל
אלו שהולכות שם עכשיו והיה מצילן, אם היה ממה.
כשחזר יותם הביתה הוא סידר את האלבום שעל כריכתו הוא היה כותב
"אהובותיי מרחוב יפו", אילולא לא הייתי מרשה לו. הוא גזר
מהעיתון את התמונות של הנערות ואת הידיעות הקצרות שתיארו את
חייהן ואפיין, מעין ביוגרפיות מיניאטוריות בנות חמישים מילה,
והדביק. בעמודים שבקצה השני של האלבום, מהכריכה האחורית, הוא
היה מדביק "ביוגרפיות" אחרות. כאלו שנכתבו על חיילים שנהרגו.
לוחמים מהוללים, קצינים מוכשרים, עלמים נפלאים מבתים טובים
שבורכו. אמא עורכת דין ואבא מנכ"ל. אהובי התיכון ומצטייני
השכבה. האחד הקים חברה בגיל 16 ובחר ללכת ליחידה מובחרת. על
אחר אמרו שהיה יכול להיות רמטכ"ל. כשהגיע יום הזכרון ועימו
המוספים המיוחדים היה יותם ממלא עמודים רבים באלבום הזה. בקצה
האחורי של האלבום הוא הדביק רק מילים, אף פעם לא את התמונות.

באחד הימים כשחזר יותם מסיוריו וירד בתחנת האוטובוס הסמוכה
לבית של סבא וסבתא הוא שם לב לראשונה לקיר גדול הנמצא בדיוק
מול מרפסת הדירה, מהצד השני של הרחוב. הקיר שימש לתליית מודעות
רבות. יותם החל למשש את הקיר ולהסתכל מקרוב על המודעות
בסקרנות. "איך תנצל את כל יכולת החצי הימני של המוח שלך?" שאלה
מודעה אחת והבטיחה גם תשובות, "יוגה שיבננדה. תמצא את האיזון
הפנימי ותלמד לשלוט בחייך" קרצה אחרת. הוא עבר על כולן. הוא
דמיין את עצמו מוצא את האור בסדנת קבלה, מתעשר בקלות תוך דקות
לאחר שחייג את המספר המופיע למטה, חי חיים מאושרים עם בת זוג
שהכיר בשירות השידוך הדיסקרטי. בימים הבאים הוא שם לב שהמודעות
משתנות. ישנות נעלמות וחדשות מודבקות במקומן. הוא החליט לנסות
ולראות מי מגיע לתלות את המודעות האלה, וחיכה שעות ארוכות ליד
הקיר כדי לגלות. אבל הוא מעולם לא ראה מישהו מגיע ותולה מודעות
חדשות. באיזשהו שלב הוא הבין שמי שעושה את זה עושה את זה
בלילה, כי הוא היה מגלה מודעות חדשות בבוקר כשהיה מחכה
לאוטובוס. יותם לא רצה לחכות כל הלילה בחוץ, ליד הקיר, וגם
התעייף מלקרוא את כל המודעות בעמידה. הוא פנה לאימו וביקש ממנה
שתקנה לו טלסקופ. משום מה אמא לא הופתעה מהבקשה. "אולי במקום
להציץ לשכנות שלך תיגש אליהן ותציע לשתות קפה?". יותם הפנה
מבטו הצידה והיה קרוב לבכי. "את לא יודעת מי אני, אמא". "אני
יודעת" היא אמרה ונאנחה כשהוציאה מהארנק את הפנקס שבו בדקה עד
כמה ההוצאה הזו תכביד עליה.

מאז התווספה לשגרת יומו של יותם גם ההתבוננות מבעד לטלסקופ,
מהמרפסת הסגורה, אל הקיר. הוא היה עושה את זה בדרך כלל אחרי
הצהרים, כשחזר מהסיור היומי שלו. הוא קרא את המודעות על הקיר
שוב ושוב. בימים הראשונים הוא ניסה להישאר ער בלילות ולראות מי
בא לתלות מודעות, אבל הוא תמיד נרדם ללא הצלחה. כדי לפתור את
זה הוא ביקש מאימו לקנות מצלמת וידאו. הפעם ההתנגדות שלה היתה
קשה יותר. המצלמה חרגה הרבה מעבר למה שקצבת הנכות אפשרה. "אולי
תלך לעבוד?" היא הציעה ליותם וניסתה להחזיק בידו. בפרץ נדיר של
כעס הוא ניער מעליו את ידה וצעק עליה "מה את שווה אם את לא
יכולה לתת לי את מה שאני מבקש?". תוך כדי המשפט הפכה הצעקה שלו
לבכי, בכי מהסוג שאמא לא יכולה לעמוד בו. היא נעתרה לו, ויותם
ניגש אליה ונישק אותה על לחייה. באותו הלילה יותם התקין את
המצלמה על החצובה של הטלסקופ, והפעיל אותה עם קלטת ארוכה.
למחרת בבוקר הוא ניגש לראות. הוא הריץ ב"פאסט פורוורד" את
הרגעים המתים, עד שראה את מה שחיפש. בהתחלה הוא לא האמין. הוא
הריץ אחורה כדי לראות שוב. הוא הסתכל עם המשקפיים ובלעדיהם,
מקרוב ומרחוק. בערך בשעה שלוש בלילה הגיע אל הקיר מי שתלה את
המודעות. זה היה מלאך. יותם הבין שזה מלאך לפי קומתו הנמוכה,
הגלימה הלבנה עטורת ההילה שחבש, העובדה שריחף באויר על פני
הקיר, מעל המדרכה, ובמיוחד הכנפיים. יותם בחן טוב טוב את
התמונות. הוא ראה שכשסיים המלאך לתלות את המודעות על הקיר הוא
פנה לעבר המצלמה של יותם. לשנייה הסתכל המלאך אל המצלמה,
ובשנייה הזו, אותה הקפיא יותם עם כפתור ה"פאוזה", אפשר היה
לראות שפניו פני ילד. לאחר מכן ריחף המלאך בזריזות ונעלם.
גם בלי שאמרתי לו הבין יותם שהוא חייב לפגוש את המלאך הזה. שוב
הוא ניסה להישאר ער בלילות, מסתכל אל הקיר דרך הטלסקופ, מחכה
שיבוא, אולם תמיד הוא היה נרדם. בבוקר היה מתעורר ובודק דרך
הטלסקופ אם יש מודעות חדשות. תמיד היו. באחד הלילות בהן ניסה
ללא הצלחה להישאר ער חלם יותם שאבא מגיע אליו, למרפסת. אביו
הניח את ידו על כתפי יותם, מחבק אותו, ומספר לו איך היה קורא
לאמא שישבה על המרפסת מלמטה שתרד אליו והם ילכו לאכול סחלב חם
ומתוק. יותם דמיין את זה קורה. "אבא, איפה היית כל הזמן הזה?"
הוא שאל. "עכשיו אתה צריך להתעורר" אמר אבא והתפוגג. יותם
התעורר והסתכל דרך הטלסקופ. המלאך היה שם! יותם קם מיד, פתח
בזריזות את התריסים, נשען אל המעקה וקרא אל המלאך. "היי!
אתה!". המלאך הפסיק לתלות את המודעות, הסתובב באויר והסתכל אל
יותם. הוא שמט את המודעות שבידו. יכול להיות שהוא פחד? "אל
תפחד! חכה לי!" צעק יותם. המלאך התחיל להתרחק משם. יותם רץ
החוצה וירד מהר במדרגות, אולם כשיצא אל הרחוב הרחוב היה ריק.
לאחר אותו היום כבר לא ניסה יותם לפגוש את המלאך. הוא הסתפק
בלצלם אותו כל לילה מגיע ותולה מודעות חדשות, מסתובב, מנופף
למצלמה לשלום ומסתלק. יותם החליט להתרכז במשימה
העיקרית שלו, מציאת ההזדמנות להיות שאהיד.

ויום אחד ההזדמנות הגיעה. כרגיל יותם אסף בבוקר את העיתונים
מהדלת, קרא בהם את כל מה שנכתב על הפיגוע שהתרחש יום קודם. הוא
הקיף בעט את המשפט שאמר שישנן התראות חמות לפיגוע גם באותו יום
בירושלים. הוא הסתכל בהקלטות הוידאו משידורי החדשות של אתמול,
שינן לעצמו את מראהו של המחבל. לאחר מכן הסתכל על הקלטת של
המלאך מאתמול בלילה, אכל, התקלח ויצא עם העיתון והיומן הקטן
לרחוב יפו. הוא שיחזר לעצמו את מה שקרה, דמיין איך היה יכול
להיות שם ולמנוע את זה, נסע עוד קצת באוטובוסים עד שהחליט
שהגיע הזמן לחזור. הוא עלה על האוטובוס חזרה לקטמון הישנה וחשב
דוקא על האלבום שלו, על התמונות שהוא מתכוון להדביק, על
הביוגרפיות שקרא הבוקר. האוטובוס עצר בתחנה שליד קיר המודעות.
יותם ירד מהדלת האחורית. ואז הוא ראה אותו. בחור צעיר, אפילו
לא בן עשרים. הוא היה מגולח ומסורק היטב, לבוש בגדים כהים,
מכנסיים שחורים, ז'קט חום כהה. קשה היה לחשוב שהוא דוקא מחבל
שעומד להתפוצץ, אבל חושיו החדים של יותם הכווינו אותו למקום
הנכון. הוא ראה את תיק היד הגדול שנשא הצעיר ובעזרת המשקפיים
שחבש לפני שקם ממושבו, הבחין בחוטים שיוצאים מהתיק ומסתיימים
בתוך ידו המאוגרפת של הצעיר. יותם הסתכל עליו עולה אל המדרגה
הראשונה של האוטובוס. הוא הסתכל על הנהג שמפנה מבטו אל הצעיר,
על שתי הנערות היפות שישבו במושב הקדמי ודיברו ביניהן. "יותם,
זאת ההזדמנות שלך" לחשתי לו, "לא זה מה שרצית?". יותם לא עשה
דבר.
פיצוץ גדול נשמע. יותם הוטח בעוצמה אדירה אל המדרכה. הוא הרגיש
שהוא עדיין ער, שהוא מסוגל לקום והסתכל סביבו. היה שקט. השמיים
היו שחורים ויותם תמה על כך. הוא זכר שזה עוד אמור להיות יום!
שרידי האוטובוס המפוייחים העלו עשן לבן שטיפס בקצב של
"סלואו-מושן" אל השמיים כמו האדים שעלו ממרק העוף שהכינה אמא
בשבתות שהיה חוזר מהצבא. כל האנשים באוטובוס שכבו בעיניים
עצומות. הם נראו שלמים לחלוטין, ללא שום סימן עליהם, כאילו הם
ישנים. פרט למחבל, שגופתו השסועה היתה מוטלת שעונה אל קיר
המודעות, או מה שנותר ממנו, מטרים מהמקום בו התפוצץ. יותם
עדיין לא הבין למה יש חושך. ואז הוא ראה אותו. את המלאך. בגדיו
הלבנים והילתו זהרו בחושך ששרר. הוא ריחף לעבר האוטובוס,
התבונן לרגע במתרחש, ואז החל לסמן באצבעו אל חלק מהאנשים שישנו
באוטובוס. תחילה הוא הצביע אל הנהג, והלה התעורר, ניער את האבק
מעל בגדיו, קם, התקרב אל המלאך ואז החל לעלות במסדרון של האור
שהמלאך סימן עבורו אל השמיים, עד שנעלם הרחק למעלה. לאחר מכן
הצביע על הנערה שישנה בסמוך למה שהיתה דלת האוטובוס. הנערה
קמה, נישקה את חברתה המנומנמת על לחייה, התקרבה אל המלאך,
הביטה לרגע קל ביותם, חייכה אליו, והחלה לטפס גם היא במסדרון
האור. המלאך סימן לעוד מספר אנשים לקום ולהצטרף אליו. יותם צפה
במתרחש בשקט. באיזשהו שלב הוא החל לחשוב על הנערה, ועל כל
הנערות, אהובותיו מרחוב יפו, שנמצאות שם למעלה. לפתע הוא שמע
את צחוקן בוקע ממסדרון האור. המלאך פסק מלקרוא לאנשים
באוטובוס, והחל להסתובב. יותם קם בבהלה ורץ אליו. "תיקח אותי,
אתה חייב לקחת אותי, בטח עכשיו". בתחילה נשמע קולו כמו תחינה,
אולם בסוף המשפט הוא נשמע כבר כפי שנשמע כשסיפר את סיפורו
בועדות. שקט, עדין, לא מסגיר רגשות. המלאך, שכבר החל לרחף
משם, עצר, הסתובב אל יותם וחייך אליו. "הן לא מחכות לך, יותם".


הייתי שם כשיותם התעורר בבית החולים. אמא ישבה איתו בחדר
והסתכלה עליו. נראה שהיא לא יודעת מה בדיוק לעשות עם עצמה.
יותם התבונן בה, בפניה. הוא שם לב שהוא רואה את פניה היטב,
מופתע לגלות כמה הם קמוטים, הרבה יותר ממה שזכר. "תגיד לה
משהו" אמרתי לו. "אמא, זה בסדר, את יכולה לבכות". "תודה" היא
אמרה ולפני שסיימה את המילה כבר הופיעו הדמעות הראשונות
בעיניה. היא הוציאה משהו מהתיק. אלו היו עיתונים. "אני יודעת
שאתה אוהב לקרוא". יותם הודה לה, התאמץ לחייך ללא הצלחה, והניח
במאמץ גדול את העיתונים על הארון שליד המיטה שלו.
הייתי איתם כשאמא לקחה את יותם מבית החולים לדירה של סבא
וסבתא. הם נעצרו ליד הבית. חלק מהמרפסות כבר שופצו לאחר
הפיצוץ, אבל לא בדירה. קיר המודעות היה הרוס כמעט לחלוטין,
ומוטות פלדה גלויים החזיקו רק חלקים מזעריים ממנו. מודעת "הדג
נחש - המופע ביום שבת הקרוב" עוד נאחזה בגבורה על חלקי הקיר
שנותרו. "תאמר לה שאתה רוצה לעלות קודם לבד" לחשתי לו. יותם
ביקש מאימו לעלות ראשון לדירה. "אני מאוד רוצה לראות אותה. אתה
יודע שזאת הדירה שבה גדלתי. כבר הרבה זמן שלא הייתי בה". "ואני
הרסתי לך אותה" אמר יותם. אימו ליטפה אותו. "את יכולה לעלות,
אני פשוט רוצה כמה דקות לבד". "בסדר יותם". יותם יצא מהאוטו
ופנה לעבר הכניסה. "תנשק אותה" לחשתי לו. הוא חייך והסתובב
אליה, רכן אל תוך האוטו ונישק אותה על לחייה.
עליתי עם יותם אל הדירה. בפנים היה הכל הפוך ושבור מהפיצוץ.
התחלנו לסדר קצת. במקרה או שלא במקרה נתקל יותם באלבום שלו.
האלבום היה פתוח, על הרצפה, מכוסה אבק עד שכמעט לא היה ניתן
לזהותו. יותם התיישב על הרצפה, הניח את האלבום על ברכיו, דיפדף
מעט והסתכל עליי. "גם לך מותר" אמרתי לו. יותם החזיר את מבטו
לאלבום, ועבר עמוד עמוד כשהוא בוכה יותר ויותר עם כל עמוד בו
הוא מביט. דמעותיו של יותם זלגו על האלבום, משרטטות פסים דקים,
לחים ונקיים, במעטה האבק שכיסה אותו.