בכינו המון. אני בכלל.
אבל הדמעות האלה, הביעו משהו.
וכל אחד הביע את המשהו בצורה שונה
אני כאבתי, ראיתי ובכיתי.
אני מתחברת הייטב לדברים כאלה
מנסה להבין את הסיפור מאחורי הקלעים.
כולנו הולכים, וחלקנו כלל לא מבינים,
למה אני בוכה?
למה אני כה עצובה?
נכון, שזה המקום,
נכון שפה היה אסון
אבל, חפיף, עברו 56 שנה
56 שנה של גאווה ותקווה
אבל אני, כאן עכשיו
מסתכלת מביטה על העבר
הולכת על פסי הרכבת, ולנגד עיניי
החיילים מריצים את אחיי
גברים, ונשים, זקנים וילדים
ואני מנסה לא לחשוב על העובדה
שאולי זה היה יכול להיות אני, לאחר 56 שנה
אולי בגלל אותם 6 מיליון, אני כאן
כאן, בארץ ישראל, מקור הגאווה והתקווה
אני בוכה, כי אני רואה
רואה ומרגישה
נוגעת באחד הצריפים הישנים
ובדמיוני, ילדים משחקים
ורגע קט לאחר מכאן, מובלים
לתאי הגזים, אלו הם רגעיהם האחורנים.